אני קופצת, לא יכולה למנוע את זה, תחושת צריבה מתפשטת בפנים הירך.
"תחזרי לתנוחה, מיד" אני ממצמצת, מנסה לנקות את הדמעות שמפריעות לי לראות וחוזרת לרכון מעל לספה.
"את שונאת שאני מצליף בך בחגורה נכון? הוא שואל ומניף שוב את ידו. הפעם הוא פוגע בישבן
"נכון אדוני" אני עונה מיד וקשה להחמיץ את הדמעות בקולי
"ואני שונא שאת לא מצייתת לי לחלוטין" הצלפה נוספת בחלק האחורי של הירך, אין לי ספק שעוד שעתיים שלוש פלג גופי התחתון יהיה מקושט בפסים אדומים בוערים
הוא מצליף שוב על הישבן "את מבינה את מערכת היחסים בינינו ילדתי?"
"כן אדוני" אני עונה, הדמעות גולשות ונוטפות על הלחיים
"מה היא?" החגורה שוב מטיילת בין הרגליים, מלטפת את העור ואז מצליפה שוב בפנים הירך.
"אתה אדוני, אתה זה שמחליט ומנהל את היחסי בינינו אדוני" אני עונה כמיטב יכולתי בעוד הוא מצליף פעם ועוד פעם, הרגליים שלי בועטות ברצפה, מנסות להקל במשהו על הכאב
"ואת?" הוא עוצר, החגורה מונחת לרוחב הישבן
"אני צריכה תמיד לציית לך אדוני, אתה יודע הכי טוב וגם אם יש לי ספקות זה לא ממקומי להחליט"
אני אומרת בין התייפחות להתייפחות
"תשובה סבירה" הוא אומר ביושב ומניח את החגורה לצידי "קומי, תסתובבי אלי"
אני קמה, פונה אליו. הגוף שלי כואב, אני משתוקקת לשפשף את הישבן השורף שלי אבל לא מעיזה לזוז
הוא מוריד את המצבטים, לרגע אני מתמלאת הקלה אבל מיד הוא חופן את השדיים שלי, משחק עם הפטמות הנפוחות, אני נושכת את הלשון כדי לא להיאנק בכאב, ממשיכה לבכות בלי קול.
"תיכנסי למשרד שלי" הוא מורה ואוסף את החגורה ממקומה על הספה
אני הולכת בראש מורכן, ידיים מאוגרפות כדי לא להתפתות ולשפשף.
הוא נכנס וסוגר את הדלת אחריו, מפנה את כל החפצים מהשולחן שלו למגירות ולמדפים ומתיישב בכסא
"שבי" הוא מצווה, הקול שלו קר ומפחיד.
אני מתיישבת בדממה למרות שהחיכוך של העור שלי עם השולחן הנוקשה מכאיב נורא
"שימי את כפות הרגליים גם על השולחן, תפשקי את הרגליים כמה שאפשר" אני מצייתת
יושבת בדיוק בגובה נוח עבורו, כפות רגליים ממש בקצה השולחן,רגליים מפושקות, פוערות את כל כולי למבטו, אני מסמיקה ממבוכה.
"תראי לי" הוא אומר ואני לא מבינה כל כך מה
"אדוני?" ההיסוס בקולי נשמע
"תראי לי איך נגעת בעצמך" "אדוני בבקשה" הסומק שלי מתלהט עוד יותר "אל תכריח אותי, בבקשה"
אני מתחננת בלי בושה אבל הוא בשלו.
"ילדתי כאן ועכשיו תראי לי איך נגעת בעצמך קודם ללא רשותי אחרת אני אקח את החגורה ואצליף בך עוד. מבינה?" "כן אדוני" אבל אני לא זזה, למרות כל מה שהיה בינינו קשה לי מאד לשבת מולו ולהראות לו...
"ילדתי" הוא לא אומר דבר רק חובט קלות בחגורה על השולחן, צמוד לרגל שלי
אני נאנחת ועוצמת עיניים בחוזקה. "לא לא לא, תפקחי אותן ותביטי בי כשאת עושה את זה"
אני פוקחת אותן, מישירה את מבטי הכחול אל מבטו הירוק ושולחת יד את בין הרגליים שלי, מפשקת את השפתיים כמו שעשיתי לפני מספר שעות ללא רשותו ועם היד השנייה מעסה את הדגדגן.
הלב שלי דוהר וזה בכלל לא מרגיש כמו קודם, זה נעים אבל גלי העונג של קודם לא ממהרים לשטוף אותי.
הוא מניח לי להמשיך כמה דקות, מצווה עלי לשחק גם עם הפטמות הכואבות שלי.
"מה קרה ילדתי? זה כבר לא כל כך כיף עכשיו?" הוא שואל בפרצוף רציני אבל לא מסתיר את הטון המתנשא
"לא אדוני" אני מודה.
"קומי, תתלבשי, הולכים הביתה" אני מעיפה מבט בשעון, שש ובחוץ מתחיל להחשיך
אני מתלבשת לאט. הבד של החולצה לוחץ על הפטמות הנפוחות שלי והישבן והירכיים שלי שורפים.
הוא מורה לי לצעוד לפניו. המסדרון נטוש, הבניין נשמע ריק .
הוא לא מחליף איתי מילה בדרך לחניון, רק נועץ בי מבט שגורם לי להרגיש פחד וציפייה ולא ברור לי למה.
בחניון יש מעט מאד רכבים ואין אף אחד בסביבה.
הוא פותח את הדלת למושב האחורי וניגש אלי, מרים את שולי החצאית ותופס אותם במותן.
"את תשכבי במושב האחורי בדרך" אני לא מצייצת. מזל שהרכב גדול ומרווח. אני שוכבת על הבטן, הרגליים נשענות על החלון, מתפללת שאף אחד לא יראה אותי ברחובות המחשיכים.
הוא נכנס אל מושב הנהג ויוצא לדרך, במהירות כמו שהוא אוהב. בכל עצירה או האטה הוא בוחן אותי דרך המראה. אני שותקת.
הדרך מתארכת, הרחובות כבר חשוכים לגמרי, הוא פונה פניה חדה ויורד לדרך עפר. החושים שלי נדרכים.
הוא בולם את המכונית. הכול חשוך, אין פנסי רחוב כאן.
הוא יוצא, טורק את הדלת ופותח את שלי, אוחז בקרסוליים שלי ומושך לא בעדינות יתרה.
"אדוני" אני פוחדת לשאול אפילו... מעיפה מבט ורואה שאנחנו בשדה ממש על גבול העיר
"תתפשטי" אני מעיפה עוד מבט סביב מבועתת מהרעיון שמישהו יראה אותי.
"אמרתי תתפשטי" הוא חוזר על עצמו בקול שקט יותר "אני רוצה לזיין אותך"
לפני 13 שנים. 16 בספטמבר 2011 בשעה 13:34
