הארוחה נמשכת ונמשכת. האחים שלי עסוקים בלשעשע אותו בסיפורים עלי, אף אחד מהסיפורים האלה, לא גורם לי להיראות טוב.
אני נועצת מבט זועף בצלחת שלפניי, מזיזה את האוכל מצד לצד ומייחלת לרגע שנצא כבר לכיוון הבית.
אימא שלי מעירה שאני לא אוכלת כלום ואני ממלמלת שאני לא מרגישה כל כך טוב.
לצידי אני מרגישה במבט שלו אבל לא מעיזה להביט בו.
אימא שלי מנסה מיד לברר מה אני מרגישה וממתי ואם יש לי חום.
הוא שולח יד למצח שלי "את באמת קצת חמה" הוא אומר בקול רם ואני שולחת אליו מבט קטלני, אני לא חמה בכלל והוא יודע את זה.
אבא שלי מציע שאשכב קצת לנוח והוא אומר שזה רעיון לא רע, אני מסרבת בתקיפות.
"אולי כדאי שתמדדי חום" הוא מציע, מסתיר חיוך למראה המבט שלי
"אני בסדר" אני מסננת "אני רק צריכה הביתה"
"את בטוחה?" הוא שואל
"כן!" אני רק רוצה לצאת משם, לא חושבת בכלל כרגע על מה יהיה אחר כך.
אנחנו קמים ממקומנו, הוא אוחז בזרועי, כביכול תומך בי, האחיזה חזקה, מכאיבה.
נפרדים מכולם, אימא שלי מבקשת שאלך ישר למיטה לנוח כי אני מאד חיוורת
"אל תדאגי" הוא אומר לה בחיוך מקסים "אני אדאג שיחזור לה הצבע ללחיים"
הוא לא משחרר את האחיזה עד שאני ברכב.
"את מאד משעשעת כשאת כועסת ככה " הוא אומר כשהוא מתניע את הרכב
"אני שמחה שזה משעשע אותך" אני עונה ברוגז והוא צוחק
"ילדתי את מרגישה מצוין נכון?"
"עכשיו אני בסדר" אני עונה עדיין ברוגז
"יופי, חשבתי כל הערב על הדברים שאני עומד לעשות לך" הרוגז שלי מתנדף ואני שולחת אליו מבט מהוסס, לא ברור לי אם הוא במצב רוח טוב או שהוא רק מלגלג.
"כל הסיפורים האלה עלייך כילדה קטנה ומפונקת, רוב הערב התלבטתי בין הרצון להשכיב אותך על הברכיים ולהצליף בך לבין הרצון לזיין אותך" אני מסמיקה, שמחה על החשיכה מסביב
"הם סתם מגזימים" אני אומרת והוא שולח אלי מבט חד "שכחת משהו ילדתי"
לרגע אני לא מבינה ואז אני נזכרת
"הם סתם מגזימים אדוני"
"ייתכן ילדה "זה כל מה שהוא אומר והשקט נשמר עד שמגיעים לדירה שלו
"תתפשטי "הוא מצווה ברגע שהדלת נסגרת "ותבואי לספריה"
אני ניגשת לחדר השינה, מקפלת יפה את השמלה, מניחה עליה את החזיה והתחתונים וניגשת לספריה.
הוא עומד לפני השולחן הגדול שלו.
"אני חייב לענות לכמה מיילים ילדתי, אז בינתיים את תחכי בסבלנות" הוא ניגש אל מאחורי השולחן ומוציא מאחת המגירות פלאג גדול במיוחד וקופסת ג'ל.
"תתכופפי ילדתי" הוא מורה על הכורסא שניצבת לפני השולחן שלו.
אני מצייתת ומיד מרגישה אותו שולח אצבע אל תוך הישבן שלי ומיד עוד אחת
"זה כואב אדוני" אני לוחשת בקול הכי מנומס שלי
"אני רוצה להכאיב לך הערב ילדתי" הוא עונה והחיוך בקולו ברור, הוא מוציא את האצבעות ומכניס את הפלאג.
הוא ממלא אותי, לוחץ,מכאיב.
הוא זז לאחור וחוזר, מניח על מושב הכורסא, בין כפות הידיים שלי את שוט הרכיבה הקטן שקנינו יחד
"עכשיו יהיה לך על מה לחשוב בזמן שאני מסיים לעבוד" הוא אומר.
הוא מתיישב מאחורי השולחן ומתחיל להקליד במהירות.
אני עומד כפופה מולו, מבטי נעוץ בשוט, מנסה לא להתפתל מחוסר הנוחות של הפלאג.
הוא מסיים לעבוד מהר, מהר מדי כנראה, אני שומעת את הכיסא מוסט לאחור ואת צעדיו קרבים אלי.
הוא מלטף את הישבן שלי, מועך קלות. לוקח את השוט ליד.
"תעמדי ילדתי" אני מצייתת, הלב שלי מתחיל להלום מהר יותר.
"על הכורסא, ברכיים מפושקות על המושב. גב זקוף, ידיים מאחורי העורף"
בתנוחה הזאת אני בגבי אליו, השדיים שלי בדיוק מעל משענת הכורסא.
הוא ניגש קדימה. מעביר את השוט על השדיים שלי "ילדה קטנה ומפונקת שלי, תמיד קיבלת מה שרצית נכון?"
"כן אדוני" אני מודה בקול כמעט בלתי נשמע
הוא מחייך ופוסע שוב אחורה, מחטט במגירות. אני לא רואה אותו אבל מרגישה אותו פתאום מאחורי, מפשק אותי, מחדיר ויברטור את בין רגליי.
"עכשיו ילדתי המפונקת אני עומד להצליף בך ולהשתעשע בך קצת, אם הויברטור או הפלאג יפלו תשלמי ביוקר ואסור לך לגמור, מבינה?"
"כן אדוני" הוא מפעיל את הויברטור והרטט הנעים גורם לי לנשוך שפתיים.
הוא מזדקף ומושך את ידו לאחור. השוט פוגע לרוחב הירכיים, סוחט ממני אנקה.
אני משקיעה מאמץ עילאי בלהחזיק את הויברטור במקומו.
לפני 13 שנים. 1 באוקטובר 2011 בשעה 6:27
