אני פושטת לאט את שארית הבגדים ונותרת מולם עירומה לגמרי, נלחמת בדחף לכסות את עצמי עם הידיים.
היא קמה ממקומה, היא גבוהה ממני בכמה סנטימטרים והמבט היהיר שלה גורם לה להראות גבוהה יותר, מאיימת יותר. היא בוחנת אותי בריכוז, המבט שלה מחליק על כל סנטימטר מגופי.
היא פוסעת סביבי כל כך קרובה שהבושם שלה מסחרר אותי. היא מעבירה אצבע לאורך עמוד השדרה שלי, מצמררת אותי.
"ילדה יפה" היא אומרת בהערכה לכיוונו וחוזרת לעמוד מולי.
"אני מבינה שזו הפעם הראשונה שאת בקשר כזה" היא אומרת לי
אני מהנהנת, לא מוצאת את קולי.
"ילדתי תעני בצורה ברורה" הקול שלו חד "תתייחסי אליה בכבוד אחרת..." הוא לא מפרט אחרת מה ובכל מקרה המצב מפחיד בעיניי גם ככה.
"כן גברתי" אני מגמגמת.
"את נהנית מהכאב?" אני מרגישה את הלחיים שלי מתחממות "כן גברתי"
היא שולחת אצבע, בפעם הראשונה אני מבחינה בציפורניים שלה, ארוכות, מושלמות, צבועות באדום דם.
היא מניחה את האצבע על הכתף שלה ומחליקה אותה למטה, שורטת קלות
"ואת ילדה צייתנית?" האצבע שלה מחליקה מטה בין השדיים שלי אל הבטן
"אני...אני משתדלת גברתי" הקול שלי כמעט ולא נשמע
"משתדלת?" היא מרימה גבות בתמיהה מזויפת לחלוטין "להשתדל זה לא מספיק טוב, אולי את צריכה יותר תרגול" אני לא מגיבה ואחרי רגע היא זזה ממני, פונה אל אדוני בחיוך חם
"נצא לטיול בגינה לפני האוכל?"
שינוי הנושא המהיר מותיר אותי מבולבלת.
"רעיון מצוין" הוא קם ממקומו "נלך ילדתי?"
אני שולחת אליו מבט "אדוני..."
"מה הבעיה ילדתי, רצית מאד לראות את הגינה, לא?"
"הבגדים שלי אדוני" אני אומרת והוא נראה מתפלא "אל תדאגי לבגדים ילדה, הם יחכו פה"
שניהם מביטים בי מצפים לתגובתי. אני אבודה, מצד אחד הבטחתי לו לציית לו תמיד, מצד שני הרעיון לצאת ככה החוצה מחריד בעיניי.
"ובכן?" הוא אומר אחרי שתיקה ארוכה
"בבקשה אדוני, אני יכולה להתלבש?" אני מבקשת ממנו בטון הכי מתוק שלי
הם מחליפים מבט והוא מחייך "את לא רוצה לצאת החוצה עירומה ילדתי?"
"לא אדוני, בבקשה"
"בסדר" הוא נעתר למרבה ההפתעה "את יכולה ללבוש את השמלה, הגרביים והנעליים"
מלאת הקלה אני מתלבשת במהירות ואנחנו פונים לדלת.
הגינה מדהימה, מעלה חיוך של הנאה על פניי.
"לכי לפנינו" הוא אומר לי "אנחנו רוצים לשוחח" אני צועדת לפניהם בלי ויכוח
"ותרימי את השמלה" קולה עולה מאחורי, אני קופאת לרגע אבל אחר כך שולחת ידיים לאחור ומגביהה את השמלה עד לתחתית הגב.
הם הולכים מאחורי משוחחים בקולות שקטים ואני צועדת לפניהם לאט, מבטי מתרוצץ מצד לצד, מנסה לראות האם מישהו יכול לראות אותי.
אנחנו מגיעים לבריכה הקטנה במרכז הגינה. ספסל שיש לא גדול ניצב לצידה, אני נעצרת, מביטה אל תוך המים.
הם מגיעים אלי, נעמדים משני צדדיי, הוא מלטף את שיערי "יפה נכון?"
"כן אדוני" זה החיוך האמיתי הראשון שלי בשעה האחרונה
"את יודעת מה ישלים את התמונה?" הוא שואל ואני יודעת שאני לא רוצה לשמוע את התשובה
"מה אדוני?"
"ילדה יפה עם ישבן אדום. גשי לספסל ותניחי עליו את הידיים"
אני מצייתת, הלב שלי הולם כל כך מהר וכל כך רועש...
הוא מתקרב אלי ומעלה את השמלה עוד. הגב שלי חשוף לגמרי וכל החלק התחתון. יד מונחת על הישבן שלי, רכה ולא מוכרת ואז מונפת וסוטרת בעוצמה לא רבה ושוב ושוב.
לאט לאט העוצמה מתגברת ומתחילה לגרום לחוסר נוחות ופתאום היא עוצרת, כף ידה עדיין מונחת על הישבן שלי
"אמרת שהיא אוהבת דברים בישבן שלה?" היא פונה אליו, אני מסמיקה
"היא טוענת שלא אבל היא נהנית מזה מאד" הוא עונה בשלווה
"וההצלפות? במה אתה מצליף בה?"
"הכול" הוא עונה "היא הכי שונאת את החגורה אבל גם קיין ושוט גורמים לה לרקד ולהתייפח"
הסומק שלי מתגבר. בלי אזהרה היא סוטרת לי שוב, הפעם בכוח לא צפוי, אני נרתעת
"לא לזוז ילדה" היא אומרת "תפשקי את הרגליים שאראה אותך היטב"
לפני 13 שנים. 13 באוקטובר 2011 בשעה 6:38
