דקה או שתיים אני קפואה, לא זזה בכלל. אני שונאת להיות קשורה, אדוני בקושי משתמש בקשירות, ההרגשה מפחידה אותי אפילו שהידיים חופשיות.
הישבן הכואב שלי לחוץ כנגד המזרן ואין לי דרך להקל עליו, העיניים שלי מתרוצצות מצד לצד מנסות לאתר את המצלמה, ברור שהיא ממוקמת בזוית הכי טובה מעל למיטה אבל אני לא מצליחה לזהות היכן.
אחרי מספר דקות אני מגלה שאני רגועה יותר, המחשבות שלי חולפות שוב על היום הזה- כל כך הרבה קרה וזה נראה לי לא הגיוני שזה רק היום הראשון שאדוני נסע.
אני חושבת שוב על איך נראתה המשרתת מיד לאחר העונש שלה, תוהה איך נראיתי אני בזמן שהצליפה בי, מדמיינת את האדון שלי עומד מהצד וצופה בנו, במבט המרוכז שלו, בחיוך מרוצה למראה העור החיוור ההולך ומסמיק עם כל הצלפה.
הנשימות שלי נעשות מהירות יותר, הידיים מחליקות למטה, חיוך קטן מרפרף על שפתי, אני מקווה שאדוני אכן יהיה מרוצה ממה שיתועד במצלמה.
הידיים שלי נוגעות בכל מקום, בין הרגליים, חודרות עמוק לתוכי,מלטפות את הדגדגן עד שהירכיים רועדות, מנסות להימלט מהקשרים שכובלים את הרגליים שלי.
צובטת פטמה אחת ואז את השנייה חלש ואז חזק יותר וכל הזמן הזה רוצה רק דבר אחד, שאדוני יהיה פה, שאלה יהיו הידיים שלו שנוגעות בי, שמכאיבות לי יותר ויותר.
אני לא בטוחה כמה זמן חולף, ההרגשה החמימה שעוטפת אותי מטשטשת את כל השאר, כשאני גומרת המבט שלי נעוץ קדימה , אני שמחה מהמחשבה שהאדון שלי יצפה בי ושמחה בגעגועים שלי אליו.
כשהרעידות חולפות והנשימה שלי חוזרת לקצב רגיל אני מרגישה את העייפות, אני מתפתלת עד שאני מחלצת את השמיכה מתחתיי ומתעטפת היטב.
החלומות שלי מלאים חלקי תמונות ומחשבות לא מוגדרות, מבולבלות, מטרידות. כשגבירת הבית נכנסת בבוקר להעיר אותי אני פוקחת עיניים מבולבלת, לא בטוחה לרגע איפה אני ולמה כל כך לא נוח לי.
"בוקר טוב" היא מכריזה בקול מלא מרץ ומסירה מעלי את השמיכה במשיכה אחת, מבטה משוטט על גופי
"ישנת היטב?" אני ממלמלת תשובה לא ברורה והיא מגחכת "היו לך חלומות...מטרידים ילדה?"
"כן גברתי" אני חצי לוחשת והגיחוך שלה הופך לצחוק משועשע.
היא מתירה את הקשרים ועוזרת לי לקום, אני מצליחה להעיף מבט בשעון שעל פרק ידה ומגלה שהשעה קרובה לעשר בבוקר.
היא מצביעה לכיוון חדר האמבטיה ואני ניגשת, שוטפת פנים בהמון מים קרים, מנסה להוציא מהראש את קטעי החלומות מהלילה.
כשאני חוזרת לחדר היא מוציאה שמלה מהארון- שמלת כתפיות עם חלק עליון מלא כיווצים וחצאית רחבה, מבד משובץ בכחול ולבן, אני מרגישה קצת כמו בית קטן בערבה...
כשהיא קולעת את שיערי שוב לצמה הדוקה נשמעת דפיקה בדלת. היא מרימה גבה אבל לא אומרת כלום, מניחה לאחד המשרתים לפתוח.
"תנעלי נעליים בזריזות ותאכלי ארוחת בוקר, אחר כך נעבור על המטלות להיום" היא אומרת, אבל תשומת ליבה נראית מכוונת לדלת הכניסה.
אני מתיישבת על המיטה ונועלת את הנעליים וכשאני מרימה את הראש העיניים שלי נפערות בתדהמה. בפתח החדר ממש כאילו יצא מהחלומות שלי עומד אדוני.
אני מבחינה בו שנייה אחת לפניה וכשהיא מסתובבת לאחור וקולטת אותו אני כבר קופצת ממקומי, עוקפת אותה ומטילה את עצמי לתוך זרועותיו.
"ילדתי" הקול שלו חם והוא מחבק אותי בחזרה חזק. אני לא יודעת למה אבל העיניים שלי מתמלאות דמעות.
"איזו הפתעה" היא אומרת מאחוריי, נימת קולה משועשעת.
"הכנס התבטל" הוא עונה ולא מפרט.
שתיקה לא ברורה מתארכת לרגע ואז היא אומרת "לכי לאכול ילדה, האדון שלך ואני נשוחח בינתיים"
אני מהססת, נושאת אליו מבט לאישור. "עשי מה שאומרים לך ילדתי"
"ואחר כך נלך?" אני שואלת רוצה לוודא שנצא מפה יחד ובקרוב.
"לכי" הוא אומר בטון שאינו משאיר מקום לויכוח.
אני הולכת לחדר האוכל אבל מעיפה מבט לאחור שוב ושוב, מאשרת לעצמי שהוא באמת פה וכל כך מהר.
הם מסתגרים במשרד שלה. בחדר האוכל מחכה צלחת מכוסה, אני בוחנת את התוכן שלה בחוסר חשק, שותה קפה ונאבקת בדחף לנסות ולשמוע על מה הם משוחחים.
הדחף מנצח. אני מציצה למסדרון- הוא ריק, פוסעת בשקט, כולאת את הנשימה ונצמדת לדלת המשרד.
ברגע הראשון קשה לשמוע בבירור מבעד לדפיקות הלב ברמות שלי אבל אחרי דקה או שתיים אני מצליחה להבחין בקולות שלהם. הם נשמעים רמים, לא מרוצים.
"אתה קשור יותר מהרגיל לילדה הזאת" היא אומרת, נשמעת מאשימה "לא סמכת עלי"
"אני לא אשוחח על הרגשות שלי לילדה איתך" הוא אומר בקור
אני כל כך שקועה בציתות שאני לא שומעת את המשרתת מתקרבת וכשהיא מניחה יד על כתפי אני מזנקת לאחור בבהלה ומתנגשת בה, המגש שהיא נושאת נוטה בזוית מסוכנת ורק ברגע האחרון היא מצליחה לאזן אותו.
לפני שהיא פוצה פה היא לוחשת בכעס "מה את עושה? את תסבכי את שתינו"
"אני מצטערת" אני עונה בלחישה אבל הדלת כבר נפתחת בתנופה.
"מה קורה פה?" היא ניצבת בפתח במבט זועם, האדון שלי נשען על שולחן הכתיבה שלה והמבט שלו מאיים לא פחות.
"אני מצטערת גברתי" המשרתת לא מבזבזת זמן "הבאתי לכם שתייה כמו שביקשת" היא נמנעת מלציין שצותתי להם.
"ואת?" המבט שלה ננעץ בי "מה את עושה פה?"
"אני...אני..." אני לא מוצאת תירוץ פתאום "אני רק"
"צותת לנו" זה קולו של אדוני ולא ברור לי אם זו אמירה או שאלה. אני מסמיקה, נועצת מבט בנעליים שלי
"ובכן ילדתי, האם עמדת מאחורי הדלת והאזנת לנו?" אני לא יכולה לשקר לו "כן אדוני" אני ממלמלת
הוא ניתק ממקומו, רואה שגם אני וגם גברת הבית עומדות לדבר ומניף יד להשתיק את שתינו.
"כן את צודקת אלו נימוסים גרועים שדורשים עונש" הוא אומר לה, מנשק אותה על הלחי ואוחז בזרועי "ויש לי כוונה מלאה לטפל בזה אבל כשנהיה לבד"
הוא מצעיד אותי לכיוון הדלת, היא פוסעת אחרינו.
אני מלאת הקלה על שאנחנו בדרך החוצה אבל אני גם כועסת על עצמי שהצלחתי לקלקל את החזרה שלו ולסבך את עצמי.
"תודה על הכול" הוא אומר לה בדלת, הטון שלו רשמי ומרוחק "ילדתי תגידי תודה"
"תודה גברתי" אני אומרת במינימום הנימוס ההכרחי ורואה חיוך לא מובן נמתח על שפתיו.
תוך רגע אנחנו ברכב שלו, לבד וזה מרגיש כאילו עבר נצח מאז אתמול בבוקר.
"אדוני" אני פותחת בקול הכי מתוק שלי אבל הוא מניף אצבע מתרה.
"בבית ילדתי. נדבר על הכול בבית"
לפני 12 שנים. 28 בנובמבר 2011 בשעה 15:34
