אני שולחת אליו מבט הצידה, בוחנת את הצדודית שלו. הוא מרוכז בנהיגה ואני יכולה להתבונן בו כמה שבא לי, אני ממש רוצה לומר לו עד כמה אני אוהבת אותו אבל משהו עוצר בעדי ואני מנתקת את המבט שלי ממנו.
הוא לא אומר כלום כל הדרך ואני תוהה עד כמה הוא התרגז בגלל שהאזנתי לשחה שלהם, הלב שלי מרקד בקצב לא סדיר מהתרגשות מהולה בחשש.
הנסיעה נגמרת מהר מדי ופתאום אנחנו במעלית שמטפסת אל דירת הגג שלו.
הוא עומד מולי נועץ בי מבט ואני מוצאת את עצמי נדבקת לדופן המעלית, מבטי מכוון לרצפה.
הוא פותח את הדלת ומסמן לי להיכנס לפניו. אני נכנסת ומגלה מיד שהמקום הזה מרגיש כבר כמו הבית, מדהים כמה תובנות אפשר להפיק מיממה אחת קטנה...
הוא סוגר את הדלת ומתקרב אלי, אני מביטה בו בשקט עד שהוא מרים גבה "כבר שכחת את הכללים ילדתי? יום אחד בלבד ושכחת?" יש לגלוג יבש בקולו.
"אני מצטערת אדוני" אני אומרת ומתחילה לפשוט את השמלה מעלי, תוך כמה דקות אני עומדת לפניו עירומה לגמרי.
"תפזרי את השיער, אני לא אוהב את הצמה הזאת" גם אני לא ואני מפזרת את השיער בשמחה.
"על הברכיים" אני צונחת על הברכיים, ידיי נשלחות באופן אוטומטי אל מאחורי הראש, הגב זקוף.
"נעדרתי יום אחד בלבד וכבר את מרשה לעצמך לזלזל החוקים?" הקול שלו קטיפתי, רך בצורה מפחידה.
"לא אדוני, בכלל לא" אני מנסה להצטדק.
"לא!?" הוא מרים גבה כמתפלא ומתחיל לפסוע סביבי במעגלים " הייתי צריך להזכיר לך הרגע מה הדרך היחידה שבה את צריכה לעמוד מולי, זה לא זלזול?"
"אתה צודק אדוני אני מצטערת" מה שיש לי לומר לא ישנה, לא ישנה לו שדעתי הייתה מוסחת מרוב שמחה ופליאה על החזרה המוקדמת שלו.
"מובן מאליו שאני צודק" הוא נוזף, הוא מאחורי ואני לא רואה מה הוא עושה וכשהוא רוכן קדימה ומושך את הראש שלי לאחור אני לא מוכנה לזה.
המבט הכחול שלי פוגש במבט הירוק שלו, ירוק קשה, מסוכן.
"ומה בדיוק חשבת לעצמך כשצותת לנו מעבר לדלת?" אני מסמיקה ממבוכה, זאת באמת לא סיטואציה שמעידה על תבונה רבה מדי.
"לא הייתי צריכה לעשות את זה אדוני" אני מקווה שהוא מבחין בנימה הכנה של דבריי.
"את זה אני יודע. למה החלטת לעשות את זה?" הוא מתעקש בחוסר סבלנות
"מתוך סקרנות" "סקרנות יתרה היא תכונה מאד לא רצויה אצל ילדות" הטון שלו עוקצני "תכונה שצריך לעקור מן השורש. רק סקרנות?"
"וגם קצת דאגה אדוני, פחדתי שהיא תגיד לך דברים לא מחמיאים עלי" קשה לי להודות בזה.
הוא מרפה מן השיער שלי וממשיך לצעוד סביבי "ולמה שהיא תעשה את זה?"
"נדמה לי שהיא לא חיבבה אותי במיוחד" אני עונה בשמץ של התרסה "וזה בהחלט הדדי"
נדמה לי שהוא מנסה להסתיר חיוך, אבל מהזוית בה אני יושבת קשה לדעת בוודאות.
"וגם..." אני מוסיפה ומחליטה לשתוק.
"וגם?" הוא לא מוותר
"וגם תהיתי איך זה קרה שחזרת בפתאומיות כזאת, מהר כל כך"
"אמרתי שהכנס התבטל" הוא אומר "זאת לא סיבה מספקת?" "כן אדוני"
"ובכל זאת החלטת שאולי יש סיבה נוספת שאני מסתיר ממך" "כן אדוני"
"אז החלטת לנסות לגלות אותה בכל זאת אפילו שלא מצאתי לנכון לומר לך?" "כן אדוני"
"התנהגות למופת" הוא מסכם "זה סוג של מרד ילדתי או שהעונשים שלה לא היו מרתיעים?"
"העונשים שלה היו בסדר" אני מושכת בכתפיי
"אז סוג של מרד" "לא לא" אני אומרת במהירות ואין לי ספק שהוא משתעשע בי
"אני חושב ילדתי שמה שדרוש לנו פה הוא עונש שיזכיר לך כמה חשוב לשמור על החוקים שלי"
"אדוני..." "אחר כך תוכלי לומר כל מה שתרצי, אחרי שתקבלי את העונש שלך" הוא עוזר לי לקום
"גשי לספריה ותמתיני שאבוא" אני מחניקה אנחה, הספרייה פירושה עונש רציני...
"תעמדי יפה בפינה" הוא קורא אחרי כשאני נעלמת בפתח החדר.
אני ניגשת לפינה, מגניבה מבט לאחור, אל שולחן העבודה, מגע העץ שלו מוכר לי כל כך.
הוא לא נותן לי לחכות הרבה זמן, הוא נכנס אחרי כמה דקות, סוגר אחריו את הדלת ומתיישב מאחורי השולחן.
"גשי אלי ילדתי" אני מסתובבת וניגשת קדימה. הוא אוהב לשבת מאחורי השולחן כשאני עומדת לפניו וגם אני די אוהבת את זה.
"יש לך סימנים של הצלפה על הישבן, הם חיוורים מדי לטעמי אז אני מניח שהיא הייתה רחמנית מאד"
רחמנית??? אני מצליחה בקושי רב לבלוע את בתגובה שעומדת לי על קצה הלשון.
"ספרי לי על העונש שלך" "על העונש שלי!?" אני מביטה בו במבט מזועזע, אני לא רוצה לספר לו על זה.
"כן ילדתי, אני רוצה לשמוע ובפירוט רב" הוא מאשר בחיוך רע.
"אני...אני לא יודעת ממה להתחיל" אני מנסה למשוך זמן.
"ילדתי" הוא מושך את המילה, סימן ברור לאזהרה.
"בסדר" אני ממהרת לסגת "היא הענישה אותי כי לא רציתי לשתף פעולה באמבטיה וכי עניתי לה בצורה שלא מצאה חן בעיניה" "תמשיכי"
"היא קבעה שעל כל עבירה אקבל 30 הצלפות ושלחה אותי לבחור שלושה דברים מתוך תיבת הכלים שלה"
"שלושה?" הוא שואל " מה היה הדבר השלישי שבגללו היא הענישה אותך"
"אני לא זוכרת" אני אומרת בכנות והוא נראה ספקן "העונשים שלה לא היו חשובים" אני מבהירה "זה לא כמו איתך אדוני"
הוא לא מגיב, מחכה שאמשיך " בחרתי מברשת שיער, כף עץ ושוט רכיבה והיא הצליפה בי"
אני מקווה שהוא יסתפק בזה אבל ברור שהוא לא.
"באיזו תנוחה היא הצליפה בך ילדתי?" הוא רוכן קדימה, חצי חיוך על שפתיו למראה חוסר הנוחות שלי.
"בהתחלה הייתי על הברכיים שלה, אחר כך גחנתי על המיטה ובסוף התכופפתי ואחזתי בקרסוליים"
"זה כאב?" אני מהנהנת במרץ, וודאי שזה כאב!
"לא נראה לי שזה כאב מספיק ילדתי" הוא אומר "זה לא עשה עליך רושם מתמשך"
"בוודאי שלא" אני לא מצליחה לשתוק "היא לא חשובה, העונשים שלה לא חשובים"
"את שוכחת ילדה יקרה "הוא אומר וקם ממקומו "שאני שלחתי אותך לשם ומכאן שזה חשוב בעיניי ולכן הזלזול שלך מכעיס אותי...מאד"
הוא עוקף אותי ומתיישב בכורסא "בואי נראה אם העונש שלי יצליח להרשים אותך יותר"
לפני 12 שנים. 29 בנובמבר 2011 בשעה 17:19
