מה דעתי, מה באמת דעתי? הרי הוא לא מתכוון לברר מה עדיף לטעמי. הוא בוחן אותי, קורא את הרגשות שחולפים על פניי ומחייך כל הזמן.
" נו ילדתי אין לך מה לומר?"
"אדוני מה שהכי ימצא חן בעינייך יהיה הכי טוב גם לי" אני עונה בסוף
הוא קם ממקומו "את לומדת קטנה שלי" הוא מהדק אותי אליו בחיבוק מוחץ, כפות ידיו מועכות את הישבן הבוער שלי, הנשיקה שלו חזקה, אלימה כמעט.
הוא מתנתק מהחיבוק והודף אותי קדימה "תתכופפי, ידיים על מושב הכורסא" הוא פותח בזריזות את המכנסיים ולא מחכה יותר, חודר לתוכי בבת אחת.
רציתי את זה כל כך שאני כמעט גומרת מיד. הוא נע בתוכי בכוח, הידיים לופתות את השדיים שלי, מועכות, צובטות.
למרות הניסיונות שלי בשליטה עצמית אני גומרת די מהר. הוא גומר אחרי וממשיך לאחוז בי עוד כמה רגעים באחיזה החזקה, המוחצת שלו.
"על זה חשבת אתמול בזמן העונש שלך?" הוא תוהה כשהנשימות של שנינו חוזרות לקצב רגיל ואני שוב עם הפנים אליו.
"כן אדוני" אני עונה לא פוגשת במבטו "תודה"
הוא לא שואל על מה, מכיר אותי טוב כל כך.
"מקלחת?" אני מהנהנת בהתלהבות, עייפות נעימה השתלטה עלי ואני מקווה שאחרי המקלחת תבוא מנוחת צהריים.
כרגיל הוא רוחץ אותי בקפדנות, ידיו עוברות על כל פיסת עור. אני עוצמת עיניים, מתמכרת למגע שלו, מלטף ומכאיב לסירוגין.
"מותר לי לסבן אותך אדוני? בבקשה?" הוא נעתר ואני מחליקה ידיים אוהבות לאורך גופו, משתהה עד שהוא מאבד סבלנות ומכריז שסיימנו.
הוא מביט בשעון " את רעבה ילדתי?" "עוד לא"
"אם כך נלך לחדר" הוא מסמן ואני מחייכת "אני חושב שעוד לא הקדשתי את מלוא תשומת הלב לישבן החבול שלך" החיוך שלי נעלם.
חדר השינה שלו מוצף בשמש של שעת צהריים, הסדינים הלבנים חמימים ומזמינים.
הוא ניגש לארון ומוציא מד חום וצנצנת ג'ל.
"מה קרה ילדתי?" הוא מיתמם למראה הבעת פני הקודרת.
"אני לא אוהבת את זה" אני מצהירה, מתאפקת לא לרקוע ברגל.
"אני יודע. אני אוהב את זה. אוהב שאת נכנעת לי בזה, אוהב לראות אותך על הברכיים שלי עם מד החום מבצבץ מתוכך, אוהב את המבט הנבוך שלך כשאני מאלץ אותך להסתובב עם הפלאג" הוא אומר בשיא השלווה בזמן שהוא מנער את מד החום ומתיישב על המיטה "בואי ילדתי" הוא עדיין מחייך אבל ברור לי שאם אנסה להתווכח החיוך יעלם מיד.
אני נשכבת על הברכיים שלו וטומנת מיד את הפנים בכרית.
"זה גורם לך להרגיש טוב יותר?" הוא מתעניין ואני לא יודעת אם הוא מלגלג או רציני "זה מביך פחות?"
"לא אדוני" הקול שלי מעומעם, עיניי עצומות בחוזקה.
"אז?" "סתם ככה " אני עונה ברוגז ומרוויחה חבטה מצלצלת לישבן הדואב ממילא שלי.
אחר כך הוא לא ממהר. אני שומעת אותו פותח את צנצנת הג'ל, מניח את המכסה על השידה, מזמזם לעצמו בנחת. אין לי ספק שהוא עושה את זה כדי להאריך את המבוכה שלי. בא לי לצרוח מתסכול והבטן שלי מלאה פרפרים.
הוא מפשק את לחיי הישבן, הג'ל קר, מצמרר אותי.
"מוכנה?" "לא" אני לוחשת לכרית בזמן שהוא מחדיר את מד החום לאט. כל כך לאט.
הוא מחדיר אותו עמוק ואז משאיר את כף היד על הישבן שלי.
"עכשיו נמתין בסבלנות" אבל הוא משחק במדחום, מחליק אותו פנימה והחוצה, גורם לי להתפתל ואז גוער בי שאפסיק לזוז.
חמש הדקות מרגישות כמו שעה. כשהוא מוציא את מד החום אני מנסה לקום. "לאן את ממהרת ילדתי?" הוא שואל, ידו מרתקת אותי למקום "לא סיימנו"
"אבל אדוני" אני אוזרת אומץ ומביטה אליו הצידה
"בלי אבל, בלי מחאות, בלי תלונות" הוא מזהיר "את יודעת שאני לא אוהב את זה"
הוא מתכופף מעלי ומוציא מהמגירה את הפלאג הגדול האדום.
אני מנסה לשלוח אליו מבט מתחנן, הוא מתעלם.
"תהיי ילדה טובה ותפשקי את עצמך למעני" הוא מצווה וסומק טרי מלהיט את לחיי.
כבר שכחתי כמה לא נוח הפלאג, כמה הוא עשוי להכאיב. אני נושכת שפתיים כדי לא להיאנק, לא למחות.
"יפה" הוא אומר "עכשיו אפשר לנוח קצת וכשנתעורר אני אכין לנו ארוחת צהריים מאוחרת"
הוא מרים אותי ממנו ומשכיב אותי על המיטה "אבל...אדוני, מה עם הפלאג?" אני אומרת בקול קטן
"אני מציע שתשני על הבטן" הוא מחייך חיוך זדוני "ובכל מקרה הוא עומד להישאר שם בשעות הקרובות אז כדאי שתקבלי את זה ברוח טובה"
לפני 12 שנים. 1 בדצמבר 2011 בשעה 19:26
