פעם נוספת אני מוצאת את עצמי מבולבלת. מצד אחד אני כועסת ונבוכה מהיחס שלו ומצד שני אני מתכרבלת עכשיו צמוד אליו שמחה שהוא פה,מרוצה מסימני ההצלפה הטריים.
אני לא מספיקה להתעמק הרבה ברגשות שלי, המיטה נעימה והקרבה שלו מרגיעה ומהר מאד אני נרדמת.
אני מתעוררת כשהשמש מנמיכה ושולחת קרניים בדיוק אל המיטה,אני פוקחת עיניים, מתמתחת בהנאה ורק אז מבחינה שלצידי המיטה ריקה.
אני מוצאת אותו במטבח. השולחן כבר ערוך לשניים בצורה אלגנטית כמו שהוא אוהב. "ילדתי" החיוך שלו חם "ישנת היטב?" אני מהנהנת מחייכת אליו בחזרה.
"שבי מיד האוכל יהיה מוכן" הוא אומר ומרים גבה כשאני מהססת "מה הבעיה?"
"אפשר להוציא את הפלאג אדוני?" "לא" הוא אומר עדיין מחייך אבל חד משמעי.
"אבל אדוני" אני מנסה לשלוח אליו את המבט המקסים ביותר שלי "זה כל כך לא נוח"
הוא לא מתרשם "שבי" אני מתיישבת בזהירות, מנסה למצוא תנוחה נוחה.
הוא מגיש לשולחן, מוזג לנו יין ומתיישב מולי, הוא לא אומר כלום אבל המבט שלו נעוץ בי כל הזמן ואני מגלה שקשה לי להביט בעיניו.
"על מה את חושבת ילדתי?" הוא שואל בטון אגבי. אני לוגמת באיטיות מהיין לפני שאני עונה.
"אדוני אתה חושב שמתישהו אני אפסיק להיות מובכת ממך?" זה לא יוצא בדיוק כמו שתכננתי אבל נראה שהוא מבין.
"אני מתכוון לוודא שלא" הוא עונה "זה מרכיב חשוב בסוג הקשר שלנו ילדה יקרה וכשאת מובכת זה יוצר תמונה מענגת למדי"
אחרי זה אני שותקת לדקות ארוכות, עד שהצלחות ריקות ויש בתוכי שתי כוסות יין מלאות
"אדוני מותר לי בבקשה לשאול אותך שאלה?" "בבקשה"
"הכנס שלך באמת התבטל?" לרגע הוא מזדעף ואני כמעט מצטערת ששאלתי אבל אז הבעת פניו חוזרת להיות חתומה.
"אמרתי שהוא התבטל ובכל זאת את מפקפקת בדבריי, למה?"
זה דורש המון אומץ אבל בכל זאת אני מחזירה לו מבט ועומדת על שלי "תקרא לזה אינטואיציה נשית" זה הכי קרוב לחוצפה שאני מעיזה ולמרבה ההפתעה הוא צוחק.
"בסדר הכנס שלי לא התבטל" הוא אומר כשהוא מסיים לצחוק.
"אז איך זה שחזרת?" "התחרטתי על זה שהשארתי אותך שם" הוא אומר בפשטות
"לא יכולתי לסבול את המחשבה שאת שם והיא נוגעת בך"
אני מביטה בו בשתיקה, רוצה לומר לו שהקנאה הזאת, הרגש הכול כך אנושי הזה רק מגביר את האהבה שלי אליו,
שאני שמחה מאד שהוא מקנא לי, אבל נדמה לי שהוא לא ירצה לשמוע את זה כרגע.
"אני שמחה שחזרת" זה כל מה שאני אומרת.
"גם אני" הוא אומר וקם ממקומו. אנחנו מפנים את הכלים מהשולחן ואני ניגשת לשטוף אותם.
הוא פונה לצאת ואז מתחרט וחוזר לאחור. נעמד צמוד אלי, שולח יד לפנים וחופן שד אחד באחיזה מכאיבה
"אדוני?" אני נבהלת מהשינוי הפתאומי הזה בו.
הוא מרכין את הראש, מדבר בשקט קרוב לאוזן שלי "ובפעם הבאה, ילדתי, שתעני לי בחוצפה כזאת אני אצליף בך עד שתצרחי. מובן?"
"כן אדוני" אני לוחשת.
הוא מרפה ממני ויוצא בלי מילה נוספת. אני שוטפת את הכלים בזריזות, תוהה אם הוא כועס באמת.
הוא יושב בסלון, מבטו נעוץ בספר אבל הוא מניח אותו מיד כשאני מתקרבת, הוא מסמן לי להתקרב אליו ומציא את הפלאג למרבה ההקלה.
"רוצה ללכת לטייל על החוף?" "בשמחה אדוני"
"אז בואי נבחר לך שמלה" "אדוני" אני מהססת והוא שולח יד אל מתחת לסנטר, מרים את ראשי אליו "כן?"
"תרשה לי ללבוש תחתונים" אני רואה את הסירוב על שפתיו וממשיכה במהירות "יש שם רוח והשמלה עשויה להתעופף ו..."
"בסדר" הוא נעתר ונאום ההפצרה שלי נקטע באיבו "תלבשי תחתונים הפעם"
"תודה אדוני" אני מחייכת והוא מחזיר לי חיוך זאבי "אחרי הכול זה יכול להיות נחמד להפשיל את התחתונים הלבנים ולחשוף את הישבן האדמדם שמתחת"
העיניים שלי מתעגלות באימה "בחוף הים!?"
"אני לא יודע...חכי ותראי" אני בטוחה שהוא רק משתעשע ובכל זאת הסיכוי שאצליח להנות מהטיול הוא אפסי.
הוא בוחר שמלה בגוון אפרסק, אחת האהובות עליו, גרבי ברך לבנות דקיקות ונעלי בובה שחורות.
"תלבשי קודם את התחתונים הגרביים והנעליים " הוא אומר, נשען על הארון וצופה בי.
אני לובשת את תחתוני הכותנה הלבנים-ילדותיים שהוא מחבב, מותחת על הרגליים את גרבי הברך ונועלת את הנעליים ואז מתיישרת, ממתינה לו שיבחן אותי.
"יפה מאד" הוא מהנהן באישור "תסתובבי" הוא אומר ואני מסתובבת
"כפות ידיים על המיטה" אני מצייתת
"רגליים מפושקות" הוא מתקרב אלי" מאד הולמים לך התחתונים הלבנים, זה היה רעיון טוב"
הוא אוחז בבד ומקלף אותו לאט לאט, מילימטר אחרי מילימטר, נעצר כשהתחתונים מופשלים, חושפים את הישבן לגמרי.
"ילדתי, זה לחלוטין דורש התייחסות" הוא אומר ומרים את מברשת השיער.
לפני 12 שנים. 3 בדצמבר 2011 בשעה 12:27
