אני ניגשת אל מאחורי הוילון,לרגע אני עומדת מאחוריו, מוסתרת מהמבטים של שניהם אני מרשה לעצמי לסקור שוב את החדר. אין בו שום דבר מפחיד במיוחד, רק חדר רגיל של רופא. זה לא מרגיע אותי.
אני פושטת את השמלה, הכי לאט שאפשר, תולה אותה על הקולב, מיישרת ומחליקה את הבד.אחר כך אני מורידה את החזיה והתחתונים ולרגע אני עומדת קפואה במקומי, תוהה אם אני רועדת ממתח או בגלל הקור בחדר.
"אנחנו מחכים ילדתי" אני מכריחה את הרגליים שלי לזוז ויוצאת מאחורי הוילון.
אדוני יושב עדיין ליד שולחן הרופא, אבל הוא סובב את הכסא כך שיוכל להביט בנעשה בחדר בנוחות.
הרופא עומד אוחז בתיקיית קרטון מיושנת, מבטו משדר חוסר סבלנות.
"מאחר וזה הביקור הראשון שלך פה נעשה בדיקה מקיפה ונמלא בתיק שלך כמה פרטים בסיסיים"
נפלא...פשוט נפלא.
הוא מסמן לי להתקרב אליו ולעלות על המשקל. "תעמדי ישר, ידיים לצידי הגוף" הקרבה שלו מרתיעה אותי אבל אני עומדת כמו שאמר בזמן שהוא בוחן את המשקל ורושם בתיקייה שבידו.
אחר כך הוא מודד את הגובה שלי, אין לי מושג למה הוא מתעקש על כל הפרטים האלה אבל זה פחות נורא בינתיים ממה שחשבתי.
"שבי על המיטה" הוא אומר ואני ניגשת למיטה.
הרופא מתקרב אלי ובידו מד לחץ דם, אני מושיטה את היד קדימה, איכשהו העירום שלי מרגיש חשוף הרבה יותר אל מול חלוק הרופא הלבן נטול הקמטים ואל מול חליפת העבודה המשובחת שלובש אדוני.
אני ממקדת את מבטי במד הלחץ דם. הוא מסיר את השרוול, רושם מספר בגיליון שבידו.
"איך ההרגשה הכללית שלך?" הוא שואל אותי, מבטו נעוץ בניירת וזה מתחיל להרגיז אותי. לאיש הזה נשים משלמות, מחכות שבועות בתור!?
"אני בסדר" אני עונה הכי בקצרה שאפשר והוא מהנהן ומנח את הניירת בצד ופונה לרגלי המיטה.
"תשכבי בבקשה, רגליים כאן, תפשקי אותן עוד" הוא עוטה כפפות ונעמד בין רגליי.
אני עושה כדבריו, מנסה לומר לעצמי שוב ושוב שזה לא חריג, זה לא נורא, אחרי הכול זה רופא ... אבל האיש שיושב בצד ומביט בי הוא זה שמשנה את התמונה ואני לא מצליחה להעמיד פנים שזו סתם בדיקה שגרתית. אני מרגישה את המבט שלו נעוץ בי גם כשאני לא מביטה לכיוונו.
מגע האצבעות של הרופא בין רגליי גורם לי להדרך עוד יותר.
"הרגעי" הוא נוזף "את מקשה עלי ועל עצמך"
כסא מוסט לאחור בחריקה צורמת, שני צעדים והוא עומד לצידי, עיניים ירוקות ננעצות בי, מבט שמזכיר לי שכבר יש לנו חשבון אחד ליישב להיום...
"ילדתי, את לא עושה בעיות,נכון?" הקול שלו רך,אזהרה עטופה בקטיפה.
"לא אדוני" הקול שלי בקושי נשמע.
"יפה" הוא לא מתרחק, מניח יד אחת על כתפי. אני נושמת עמוק, מנסה להכריח את הגוף שלי להירגע, לשתף פעולה.
הרופא מכניס אצבע לתוכי ומיד עוד אחת. אני מאגרפת יד אחת, נועצת ציפורניים בכף היד עד שנותרים סימנים.
זה לוקח נצח או לפחות כך זה מרגיש.
לאורך כל הבדיקה אדוני נשאר לעמוד, מביט בעניין בכל מה שעושה הרופא, ידו מונחת על כתפי, לחץ קל מזכיר לי לציית בלי למחות.
סופסוף הרופא זז לאחור "את יכולה לקום" אני כמעט מזנקת מרוב להיטות להתלבש ולהסתלק "הכול תקין"
הוא חזר לדבר אל אדוני, מתעלם מקיומי, לא אכפת לי, אני נעלמת מאחורי הוילון.
מתלבשת בזריזות ויוצאת. אדוני והרופא לוחצים ידיים ואנחנו יוצאים. לרגע אחד אני נושמת בהקלה ואז הוא אוחז בזרועי באחיזת פלדה והלב שלי מחמיץ פעימה.
הוא שותק בזמן שאנחנו יוצאים מהקליניקה, שותק בזמן שהוא מצעיד אותי לאורך המסדרון ובזמן שהמעלית גולשת לה לעבר חניון מינוס 3
כשהדלת נפתחת לחניון הוא יוצא ומעיף מבט בוחן מסביב. הרכב שלו הוא היחיד שנותר בקומה, מנורות בודדות מותקנות במקום והן לא תורמות הרבה.
המעלית נסגרת מאחורי ומתחילה לטפס חזרה למעלה.
הוא מסתובב אלי "זה היה נורא כל כך?"
"לא אדוני" אני נאלצת להודות, תוהה האם להסביר לו שזו עדיין הייתה חוויה גרועה ושאני לא רוצה שיבחר עבורי רופאים או ילווה אותי לבדיקות.
"תרימי את השמלה" אני מתנערת מהרהורי ומרימה את שולי השמלה.
הוא בוחן אותי לרגע בשקט, בוחן שוב את החניון הריק.
"תורידי את התחתונים" אני מורידה אותם ומניחה אותם בידו המושטת, הוא משליך אותם והם נבלעים בחשיכה, אין לי מושג באיזה כיוון הם נוחתים.
"החזייה" הוא אומר אחר כך ואני מורידה גם אותה, היא מושלכת גם כן לפינה חשוכה.
הוא עושה צעד קדימה, אני כמעט ונרתעת לאחור, משהו בשקט שלו מאיים, מלא עוצמה.
הוא מכניס יד למחשוף המעוגל של השמלה, חופן שד אחד, אצבעות מתהדקות סביב הפטמה בצביטה מכאיבה
המבט שלו נעול על המבט שלי בזמן שהוא מכניס את היד השנייה לשמלה שלי, צובט בכוח גם את הפטמה השנייה.
אני מורידה את מבטי והאחיזה מתהדקת עוד, סוחטת ממני אנקת כאב.
"תסתכלי עלי ילדתי, אל תסיטי את המבט" בחוסר רצון אני מרימה אליו מבט נבוך,
שמץ של חיוך מרפרף על שפתיו ונעלם. הוא מרפה מהאחיזה.
"תורידי את השמלה" אני מעיפה מבט נואש לצדדים, החניון עדיין ריק, ומסירה את השמלה.
צמרמורת חולפת בגופי לא ברור לי אם מקור או אולי משילוב של פחד והתרגשות.
הוא אוחז בשמלה ומסמן לי להתקדם. אנחנו צועדים עד לרכב. עכשיו אנחנו אפופים לגמרי בחשיכה, הוא בחר היטב את מקום החניה שלו.
הוא פורש את השמלה על מכסה המנוע
"תתכופפי ילדתי" הוא אומר, אני ניגשת קדימה ומתכופפת, חושבת לרגע כמה פעמים כבר מצאתי את עצמי במצב הזה, רכונה על מכסה המנוע של הרכב, זה משעשע אותי משום מה, אבל רק לרגע קצרצר.
הוא מניח יד על הגב התחתון שלי ואני נדרכת.
"תמתחי את הידיים קדימה, כמה שאפשר" הוא מצווה ואני מצייתת.
"תפשקי את הרגליים" הוא אוחז במותניי, מגביה אותי מעט, מסדר לנוחיותו.
אחר כך הוא מניח את כף ידו שוב על הגב התחתון "עכשיו ילדתי, את יודעת למה את נענשת?"
"כי...כי כעסתי עליך וסירבתי לדבר איתך?" אני ספק שואלת ספק עונה, אני לא באמת בטוחה למה הוא כועס
"לא" היד שלו מחליקה על הגב, מלטפת את הישבן בעדינות
"את נענשת ילדה יקרה שלי כי סירבת לקבל את העובדה שאני ורק אני אחראי על הבריאות שלך, שאני ורק אני קובע מה יקרה איתך. לרגע ילדתי, שכחת שאני יודע הכי טוב מה נכון עבורך ואנחנו לא יכולים להרשות שתשכחי דבר חשוב שכזה נכון?"
לאורך כל הנאום הקצר הזה הוא ממשיך ללטף את הישבן שלי, את הירכיים.
"נכון אדוני" אני עונה בהיסוס.
"וכשאת שוכחת ילדתי, מתפקידי להזכיר לך" הליטוף הופך לחבטה, צליל הפגיעה של כף ידו בישבן שלי מהדהד בחניון הריק.
לפני 12 שנים. 10 במרץ 2012 בשעה 11:40
