הוא לא מכה חזק מדי אבל הוא משקיע בזה תשומת לב ולא ממהר ואחרי כמה דקות אני כבר מתפתלת מצד לצד בחוסר נוחות, תוהה איך הוא מצליח לחלק את הכאב בצורה שווה כל כך לכל חלק בישבן שלי.
הוא מפסיק, איבדתי ספירה מזמן אבל אני בטוחה שדי הרבה זמן חלף "תתלבשי" אני ממהרת להזדקף ולהשתחל לשמלה ומיד לרכב.
הוא לא ממהר. מיישר בנחת את שרוולי החולצה שלו, מסיר פרור אבק בלתי נראה מהמכנס ורק אז מחליק אל מאחורי ההגה ומתניע את הרכב.
הדקות הראשונות של הנסיעה חולפות בשתיקה, הפעם זו לא שתיקה מתוחה. הוא מדליק את הרדיו ומזמזם עם המוזיקה שבוקעת ממנו ואני שקועה במחשבות, זזה בחוסר נוחות במושב.
"לא נוח לך ילדתי?" הוא שואל בנימה מחויכת ואני לא מצליחה לא לחייך בחזרה.
"לא במיוחד" אני מודה והחיוך שלו מתרחב.
שארית הנסיעה עוברת בשיחה נינוחה פחות או יותר. כשאנחנו עולים הביתה הוא בודק מה השעה.
"לכי להתקלח, אני אכין לנו ארוחת ערב ואז ננהל שיחה קטנה"
"שיחה?" הלב שלי מחמיץ פעימה, מניסיוני, השיחות הקטנות שלו אף פעם לא לרוחי "על מה?"
"למקלחת" הוא מצביע ואני עושה פרצוף אבל מסתובבת ופונה למקלחת.
אני משתהה במקלחת כמה שאפשר, נהנית מהמים הרותחים ומקווה שאם אתעכב מספיק הוא יוותר על הכוונה שלו לנהל שיחה.
אבל כשסבלנותו פוקעת הוא נכנס פנימה בלי לדפוק כמובן "ילדתי, את מושכת זמן?" הוא שואל חצי משועשע וחצי נרגז.
"מה פתאום" אני מיתממת במבט הכי רציני שלי...זה לא משכנע אותו.
הוא שולח יד וסוגר את הברז "אנחנו עומדים לנהל שיחה. אפשר לנהל אותה בצורה בוגרת ואפשר לנהל אותה כשאת על הברכיים שלי ובידי מברשת, מה את אומרת?"
אני לוקחת את המגבת שהוא מושיט לי "אני אזדרז" אני ממלמלת
"ילדה חכמה" הוא אומר ויוצא.אני ממהרת להתנגב ורק אז רואה שהוא הניח עבורי פיג'מה...בדרך כלל הוא מעדיף אותי עירומה, אני תוהה פתאום עד כמה השיחה שלו רצינית.
הפיג'מה מתגלה ככותונת ורודה קצרצרה, מגיעה בקושי רב עד הירכיים ולא משנה כמה אני מנסה למתוח אותה .
אחרי שהברשתי את השיער היטב אין לי יותר שום סיבה סבירה להשתהות ואני נושמת עמוק ויוצאת.
השולחן בחדר האוכל ערוך, התאורה היחידה מגיעה מנרות שמקשטים את השולחן.
"שבי ילדה" הוא מזמין בחיוך ואני מתיישבת מולו.
במהלך הארוחה הוא מקפיד לשוחח איתי על דברים קטנים ורגילים, מוודא שהאוכל טעים לי, מתעניין בפגישה שקבעתי עם חברה ובקיצור עושה הכול כדי שאירגע וארגיש בנוח, זה לא עובד, זה רק גורם לי לחשוש יותר.
אחרי האוכל אנחנו מפנים יחד את הכלים, אני מציעה לשטוף אותם אבל הוא מסרב.
"אני אעשה את זה כשתלכי לישון. בואי ניגש לסלון"
גם התאורה בסלון רכה, כמעט חשוך שם לחלוטין.
הוא מושיב אותי בכורסא האהובה עליו, מוזג לעצמו ויסקי ומתיישב מולי. הוא לוגם מהכוס, מבטו נעוץ בי כל הזמן.
"אתה עדיין כועס עלי?" אני לא יכולה להתאפק יותר.
"ממש לא, אני רק רוצה שנשוחח ילדתי, זה לא בהכרח דבר רע"
אני מעיפה בו מבט שמביע את הספקנות שלי והוא מחייך ומניח את הכוס בצד.
"אני רוצה שתספרי לי על הרגשות שלך" הוא אומר
לרגע אני לא מגיבה, הוא יודע היטב מה דעתי לגבי שיחות על רגשות אבל נראה שהוא מצפה לתגובה כלשהיא.
"אילו רגשות למשל?" אני שואלת, הרעד בקולי מסגיר את הרתיעה שלי מהרעיון.
"בואי נתחיל באיך את מרגישה כשאני מעניש אותך...למשל מה הרגשת היום בחניון?"
למרות התאורה העמומה אני בטוחה שהוא מבחין בסומק שמתפשט על לחיי
"למה...למה אנחנו צריכים לדבר על זה?" אני מוחה, הוא הרי יודע שאם לא הייתי אוהבת את הקשר שלנו לא הייתי פה
"ככה אני רוצה" הוא עונה ומביט בי בציפיה.
לפני 12 שנים. 17 במרץ 2012 בשעה 11:55
