Tailor made

אני נאנחת בשקט ומודה בפני עצמי שזה קרב אבוד, כך או אחרת ננהל את השיחה הזאת.
"אני ממתין ילדתי" נימה קלה של קוצר רוח מתגנבת לקולו. אני נשענת לאחור בכורסא הגדולה, זרועותיי חובקות את רגליי.
"אני...אני לא בטוחה איך לתאר את מה שהרגשתי כשהענשת אותי" אני מתחילה בקול שכמעט אינו נשמע
הוא לא מגיב, רק מביט בי וברור לי שהוא רוצה לדעת, חשוב לו לשמוע מה אני מרגישה באמת.
"כשאתה מעניש אותי, בכל פעם, זה גורם לי לרגשות מעורבים. היום, בעיקר פחדתי שמישהו יעבור בחניון ויראה אותי ושמחתי כשזה נגמר כי הרגשתי שאתה כבר לא כועס עלי"
"ובפעמים אחרות" הוא שואל
"בפעמים אחרות אני פוחדת מהעונש מצד אחד, מצד שני אני יודעת שאתה מעניש אותי רק כשאני ראויה לזה"
אני משתתקת, פתאום אני מבינה עד כמה אני רוצה לומר לו הכול, בדיוק איך אני מרגישה, מה אני אוהבת ומה פחות...אני לא בטוחה איך לגשת לזה ועד כמה הוא מוכן לשמוע.
הוא מבחין בהיסוס שלי, מודע למחשבות שלי כמו תמיד.הוא מניח את הכוס בצד ומושך אותי אליו, על ברכיו
"ילדתי את יכולה לומר לי הכול תמיד את יודעת את זה. בשיחה הספציפית הזאת יש לך חסינות " הוא מחייך
"מה שתרצי לומר ולא משנה אם אוהב את הדברים או לא, אני רוצה לשמוע"
אין לי ספק שהוא מתכוון לזה ואני מחליטה לאזור אומץ ולומר לו הכול.
"עד שפגשתי אותך לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה באמת...להרגיש את השילוב המושלם הזה בין מבוכה להנאה
לא ידעתי עד כמה זה יכול להרגיש נכון שמישהו יחליט עבורי, ינהל את חיי. דמיינתי כל כך הרבה פעמים איך זה ירגיש להיענש..."
"להיענש...?" הוא שואל בגבה מורמת וסומק חם מתפשט על לחיי אבל החלטתי לומר הכול אז...
"דמיינתי כל כך הרבה פעמים איך זה ירגיש למצוא את עצמי על הברכיים של מישהו, מישהו שזכותו להעניש אותי תהיתי מה תהיה התחושה לדעת שאין לי אמירה בנושא, דמיינתי את הבד של השמלה מחליק למעלה במעלה הגב" הסומק גולש למטה אל הצוואר והמחשוף המעוגל של הכותונת
"עשרות פעמים חשבתי איך זה ירגיש כשהתחתונים יופשלו למטה ויותירו את העור חשוף"
"ו..."המבט שלי נעוץ בחולצה שלו, הפעם הוא לא מתעקש שאביט בעיניו.
"וכל מה שדמיינתי אי פעם לא מתקרב לאיך שזה מרגיש באמת כשאתה מעניש אותי" אני אומרת בכנות
"כשאתה מצליף בי בחגורה או במקל זה כואב נורא וזאת הרגשה איומה אבל על הברכיים שלך...זה פשוט מרגיש נכון"
"ולמה זה לדעתך ילדתי?"
"כי זה גורם לי להרגיש כמו ילדה" אני אומרת תוהה למה זה מביך אותי כל כך לומר בקול את מה שהוא בטוח כבר יודע "כי יש משהו בתנוחה הזאת שהוא מאד פגיע אבל מאד קרוב, אינטימי"
"עד כמה את נהנית מהכאב?"
"כשאתה מכאיב לי מאד אני לא נהנית" אני אומרת בהחלטיות "קצת כאב יכול להיות נעים אבל אתה יודע שזה לא העיקר בשבילי אדוני"
"ומה העיקר בשבילך ילדתי?" הקול שלו עדין, מגונן.
"לדעת שאני שלך, לדעת שאתך אני יכולה להיות אני בלי העמדות פנים, לדעת שאתה אף פעם לא מעניש אותי מרוע או סתם לשם השעשוע" אני משתתקת, לא זוכרת אם יצא לי קודם לדבר איתו בכזה גילוי לב, כמעט כאילו אנחנו שווים.
גם הוא שותק לכמה דקות, מהרהר בדברים שאמרתי, אני לא זזה, טוב לי ככה בין זרועותיו.
בסוף הוא שולח יד אל מתחת לסנטר שלי, דוחק בי לשאת את מבטי אל מבטו.
"אני שמח לשמוע שכך את מרגישה ילדתי" הוא מחייך וחיוך גדול מתפשט על פני בתגובה
"תיארת כל כך יפה את הרגע שבו את שכובה על ברכיי שממש מתחשק לי לעשות את זה...מה את אומרת?"
העיניים שלו נוצצות בשעשוע.
"אדוני?" אני לא בטוחה איך להגיב אז אני מנסה להרוויח כמה שניות.
"עשית לי חשק ילדתי להשכיב אותך על ברכיי, להפשיל את הכותונת שלך למעלה לאט לאט, להחליק את התחתונים שלך למטה, ללטף את העור החשוף הזה ואז להורות לך לסובב את הראש ולהביט בעיניי בזמן שאני מניף את היד ומצליף בך. מה דעתך ילדתי?"
הפנים שלי מתחממות מחדש, אני מהנהנת בהיסוס והחיוך שלו מתרחב
"ומאחר שאת אוהבת להרגיש כמו ילדה ואני אוהב לגרום לך להרגיש ככה אחרי שאסיים להצליף בך תעמדי קצת בפינה כשהכותונת עדיין מופשלת כדי שאוכל להתפעל מהישבן האדמדם שלך. תרצי בזה?"
"כן" אני לוחשת
"כן מה?" הוא שואל ואין יותר רמז לשעשוע בקולו
"כן אדוני אני רוצה שתשכיב אותי על ברכייך ותצליף בי" אני מגמגמת "ואני רוצה לעמוד בפינה בכותונת מופשלת"
"בשמחה" הוא עונה ותוך רגע הוא מתמקם בצורה נוחה יותר על הספה והופך אותי.
הוא לא ממהר, מבקש ממני לישר את הרגליים, שיהיו מתוחות היטב, מלטף את אחורי הירכיים תוך כדי הערה על כמה שהכותונת הורודה הולמת לי. מתחשק לי לזרז אותו אבל אני מחליטה שעדיף לשתוק.
"עכשיו נפשיל את הכותונת ילדתי" ידיו אוחזות בשולי הבגד, מרימות אותו למעלה באיטיות שמוציאה אותי מדעתי, מילימטר אחרי מילימטר עד שהישבן חשוף לגמרי.
"זה עומד בציפיות שלך ילדתי?" הוא שואל חצי מקניט חצי רציני
"כן אדוני" אני עונה בתסכול...שימשיך כבר!