הרגליים שלי רועדות בזמן שאני יוצאת מהרכב, המבט שלי מתרוצץ סביב מנסה לבחון את השטח.
אנחנו ממש בלב הפרדס, הרכב עומד סמוך לשולחן עץ , כזה שנמצא בכל חניון פיקניקים. הדממה מחרישת אוזניים ,כאילו רק הוא ואני בעולם.
הוא מחפש משהו בתא המטען ואני עומדת צמודה לרכב, לא בטוחה מה לעשות.
"תורידי את הבגדים" הוא מצווה
"אדוני" הקול שלי קטן, מהוסס. הכעס הקר הזה מפחיד אותי כל כך.
"הכול, ברגע זה" הוא אומר וטורק את הדלת.
אני נושכת שפתיים ופושטת את הבגדים במהירות, מקפלת יפה ומניחה על המושב ברכב.
הוא עומד ליד השולחן מסמן לי באצבע להתקרב. אני פוסעת לאט, מבטי נעוץ באדמה.
הוא מניח אצבע מתחת לסנטר שלי, מאלץ אותי להרים את הראש ולשאת אליו מבט, הוא בוחן אותי בשתיקה.
דקה עוברת ועוד אחת, אני מרגישה סומק מתפשט על לחיי. אני מרגישה חשופה כל כך כשהוא עומד מולי לבוש, מבטו נעוץ בי.
"אני לא אסבול התנהגות כזאת ילדתי" הוא אומר בשקט "מה עבר עליך?"
חלק אחד בי רוצה להתמרמר, לשלב ידיים, לנעוץ בו מבט נרגז ולשאול אותו מה עבר עליו ,הרי הוא זה שהרס את היום הזה, החלק השני שלי יודע שהוא צודק, ההתנהגות שלי הייתה בלתי נסבלת ורק בגלל שדברים לא הסתדרו בדיוק כמו שרציתי. התווכחתי איתו, התמרדתי, סירבתי להקשיב לו ואני רוצה שיעניש אותי, זקוקה לזה.
המאבק הפנימי שלי ניכר על פני ולרגע קצרצר המבט שלו מתרכך,הוא מרפה מן הסנטר שלי "מה יש לך לומר?" הקול שלו קצת פחות קר.
"אני מצטערת אדוני" אני לוחשת ומתכוונת לזה
"בלי תירוצים?" הוא שואל וקשה לי להחליט אם הוא משועשע או מופתע.
"לא אדוני" אני עונה "אני יודעת שמגיע לי להיענש" המבט שלי נעוץ בנעליים שלו
"תבקשי ממני" הוא אומר ואני מרימה אליו מבט מפציר, אני שונאת לבקש ממנו להעניש אותי.
הוא מחזיר לי מבט החלטי "ילדתי, תבקשי ממני להעניש אותך וכדאי שזאת תהיה בקשה משכנעת"
אני נושמת עמוק, יורדת לאט על הברכיים, שולחת את הידיים אל מאחורי הגב, הגב זקוף כמו שהוא אוהב, הראש מורכן, מבעד לריסים אני מציצה אליו, מנסה להבחין בהבעה על פניו.
"אדוני התנהגתי בצורה איומה.התווכחתי איתך, התמרדתי, סירבתי לדבר איתך והרסתי את היום שלנו
אני ראויה לעונש. בבקשה אדוני, תעניש אותי"
אני מקווה מאד שהוא יודע שאני מבקשת בכנות
לרגע הוא לא מגיב, רק מביט בי מלמעלה, חצי חיוך מרחף על שפתיו ונעלם.
אחר כך הוא שולח יד, אוחז בשיער שלי בכוח ומושך אותי לעמידה.
"אני בהחלט מתכוון להעניש אותך בחומרה" הוא אומר. הלב שלי מחיש את פעימותיו.
"על השולחן" הוא מצווה, אוחז בזרועי בזמן שאני מטפסת על המשטח המחוספס.
"על ארבע" הוא אומר ואני מצייתת.
"החזה על השולחן, הישבן באוויר" אני מצייתת, גם הנשימה שלי מואצת.
"ידיים הצידה" הידיים שלי נשלחות הצידה,משתלשלות מעבר לקצות השולחן.
הוא נעמד לצידי ובידו פיסת בד שלא הבחנתי בה קודם. הוא קושר זרוע אחת שלי לאחת מרגלי השולחן ומיד ניגש לצד השני וקושר גם את השנייה.
הוא נעלם משדה הראיה שלי "תפשקי את הרגליים,עוד" כפות הרגליים שלי מונחות כל אחת ממש בקצה השולחן. הוא קושר פיסת בד לכל אחד מהקרסוליים שלי וקושר את הקצה השני לרגליים של השולחן ,כשהוא מסיים אני מרותקת לחלוטין למקומי,פעורה לחלוטין עבורו.
הוא חוזר קדימה ונעמד לפני, הראש שלי בדיוק בגובה של הרוכסן שלו אבל הוא עדיין לבוש לגמרי.
הוא רוכן קדימה, ידו מתחפרת בשיערי, השפתיים שלו סמוכות לאוזני "ילדתי אני שמח שנתת לי הזדמנות כזאת להעניש אותך" הוא לוחש, המילים מעבירות צמרמורת מתוקה-מרירה בגופי, פחד מעורב בציפייה.
"אני אצליף בך ילדה שלי ואכאיב לך, אני אשתמש בך ואני אטריף אותך עד שתרצי לגמור" הוא מסובב את היד האוחזת בשיערי עד שאין לי ברירה ואני מסובבת את הראש מישירה מבט אל תוך עיניו
"ואני לא מרשה לך לגמור" הוא אומר, ניצוץ זאבי בעיניו "ברור?"
"כן אדוני" אני ממלמלת, אבודה במבט שלו, במילים שלו, בקול השקט הזה שגורם לי להרגיש מוגנת וחוששת בו זמנית.
הוא מרפה משיערי וצועד הצידה עד שהוא שוב נעלם משדה הראיה שלי, נעצר מאחורי.
ידו מלטפת את הישבן שלי ברוך "היום אני רוצה להותיר סימנים על העור שלך" הוא אומר, ידו מלטפת גם את אחורי הירכיים, מרחפת לרגע קצרצר בין רגליי ופתאום מתרוממת ויורדת בעוצמה .
למרות שציפיתי לזה אני נרתעת או מנסה להירתע, אני מרותקת היטב למקומי.
"היד שלי לא תספיק היום" הוא נשמע מהורהר "אולי נשתמש בחגורה או אולי נכרות ענף דק וגמיש מאחד העצים" היד שלו פוגעת בישבן ובאחורי הירכיים אחרי כל מילה.
זה לא מאד כואב אבל זה לא נוח והידיעה שזו רק ההתחלה רק מעצימה את התחושה.
הוא עוצר וחוזר ללטף את העור החם.
אצבע אחת שלו מחליקה על הישבן,גולשת אל בין הרגליים, חודרת לתוכי בתנועה חלקה
"ילדתי" הוא אומר בתוכחה מזויפת "את כבר רטובה כל כך" אני בטוחה שהוא מחייך
"מעניין כמה אצבעות אוכל להכניס לשני החורים שלך במקביל" הוא אומר "שנבדוק?"
