ענני סערה התחשרו וכיסו את הירח בפתאומיות, ברק הבזיק, חד ומסנוור.
בחדר עגול בראש הצריח עמדה דמות לבושת שחורים והביטה לסערה שפרצה בחוץ
בחוש ראיה שאין כמותו לאף בן תמותה רגיל, הוא ראה את הסוס מזדקף על רגליו האחוריות, מטיח את הרוכבת שלו לאדמה ובורח.
"עובד בכל פעם" חשב לעצמו הרוזן בחיוך קר וכהרף עין פנה לצאת מן החדר.
הוא ירד בנחת במדרגות הצרות והגיע לדלת הכניסה בדיוק כאשר דפיקה רפה נשמעה.
הוא פתח את הדלת. מולו עמדה אישה. נוטפת מים, חליפת הרכיבה הלא מחמיאה שלה מרובבת בוץ ורק שוט הרכיבה שאחזה בידה הסגיר עצבנות כלשהי כשהיא נקשה בו שוב ושוב על ירכה.
"כן?" הוא שאל כאילו בכל יום מופיעה בפתח טירתו אישה במצבה (למעשה זה קרה די הרבה אבל למה להיתפס לפרטים)
"קרתה לי תאונה קטנה" היא ענתה,מבטה נעוץ בעקשנות במגפיה "הסוס שלי נבהל וברח. אוכל להתקשר מפה?"
הוא בחן אותה לרגע "קו הטלפון נותק. כנראה בגלל הסערה, את מוזמנת להמתין פה עד שהוא יחודש"
"תודה" היא ענתה מיד והוא זז הצידה ואפשר לה לעבור. היא פסעה פנימה ונעמדה, מהססת.
"זה בוודאי ייקח כמה שעות, הסערות הלא צפויות הללו תמיד נמשכות שעות. בדיוק עמדתי לאכול, תרצי להצטרף?"
היא ענתה בכן מנומס אבל הביטה במצבה המרופש והמבולגן ונראתה נבוכה.
בראשו הוא חייך, אליה הוא שלח מבט מלא כנות "תוכלי להשתמש במקלחת אם תרצי. אשאיל לך בגד. הוא היה שייך לאשתי האהובה" מבט טרגי רפרף על פניו, מרמז על גורל עצוב והיא מיהרה להסכים.
הוא ליווה אותה לקומה השנייה, הראה לה חדר אורחים מפואר, אמר שיניח על המיטה את הבגד ושתרגיש בנוח ליהנות מהמקלחת, בכל מקרה יש לה כמה שעות להעביר פה.
כעבור חצי שעה היא הצטרפה אליו בחדר האוכל והוא התקשה להסתיר את החיוך הפעם.
המחשוף העמוק של השמלה של "אשתו האהובה" הותיר את השדיים שלה חצי חשופים, הקטיפה השחורה נצמדה לחמוקיים שלה . השיער שלה נותר פזור והיא הדיפה ניחוח חם ונקי ו...עוד משהו שהוא התקשה לזהות.
הוא משך עבורה את הכיסא לאחור חיכה שתתיישב בנוחות והגיש לה בעצמו מנה אחרי מנה משובחת.
אם הבחינה שהוא לא אוכל באמת היא לא אמרה דבר.
"אז מה את עושה פה באזור?" הוא שאל בנימוס
"אני בחופשה" ענתה מיד והוא זיהה את ניחוחו של השקר, הסקרנות גברה.
היא הדפה כל שאלה עם תשובה שאינה מותירה מקום להמשך. הקפידה להיות מנומסת אך עניינית.
הוא השתתק ולגם מהיין האדום שלו, לאור הנרות הוא נראה מהפנט,אדם כמו דם, בוחן אותה עד שהסיטה את הצלחת.
"אתה גר לבדך בטירה הענקית הזאת?" היא שאלה פתאום והוא רק הנהן
"מקום יפה. יפה בצורה אפלה" היא אמרה, מבטה פוגש באומץ את מבטו "אתה גר פה הרבה זמן?"
"הטירה הזאת שייכת לי כבר מאות שנים" הוא ענה בקור רוח, חצי חיוך למראה המבט שלה "לא הצגתי את עצמי כראוי" הוא לקח את ידה בידו "הרוזן דרקולה גברתי"
זה היה השלב שבו הן נרתעות, קופצות ממקומן ומחפשות את היציאה, פורצות בבכי ומתחננות
אבל היא? ישבה שם ומבטה עדיין אוחז במבטו, למעשה נראה היה שהוקל לה.
"דרקולה דרקולה?" היא שאלה והקול שלה התרומם מעט וחשף את סערת הרגשות שניסתה להסתיר
"בכבודו ובעצמו" ידה עדיין הייתה בידו
"אז מה?" היא שאלה והניחוח שלא הצליח לפענח התחזק" עכשיו אתה מוצץ את דמי? משעבד אותי לנצח? הופך גם אותי למפלצת צמאת דם?"
החיוך שלו היה מפחיד כל אחת אחרת "זו רק אגדה שהמציאו אודותיי"
האגודל שלו סבה בעיגול על כרית כף היד שלה, הוא שאף עוד מהריח הטוב שלה.
"ובעצם אתה מתבודד טוב לב ולא מובן?" היא הרימה גבה אחת
"ובעצם האמת מפחידה הרבה יותר..."
המשך יבואJ
