סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Tailor made

בלוג זה שלי ובהתאם לכך יכתב בו כל מה שבא לי.
שלי מהבית. רק שלי.
אם לא מעניין לכם? עברו הלאה
אם יש לכם תגובה שתעצבן אותי? תחסמו
אם לא נאה לכם? לכו תזדיינו סקס ונילי משעמם
לפני 9 שנים. 30 בספטמבר 2015 בשעה 14:32

היא ישבה והמשיכה להביט בו בריכוז "ומה האמת?"

החיוך שעל פניו התרחב והוא קם בחן חתולי, מושך אותה אחריו. היא לא התנגדה וגם לא באמת היה לה סיכוי לו תכננה להתנגד.

הוא הוביל/משך אותה אחריו לאורך מסדרון אפלולי ובמעלה המדרגות הלולייניות, הן התפתלו למעלה למעלה ונראה היה שהחשיכה גוברת ככל שמטפסים.

הוא הבחין בפעימות הלב המהירות שלה, בניחוח קל של חשש ושל...מה זה לעזאל??? מה חומק ממנו?

המדרגות הסתיימו בפתאומיות בדלת עץ כבדה והוא הוציא מפתח גדול מכיסו ופתח את הדלת.

הוא שמע את הנשימה שלה נעתקת.

החדר העגול שבראש הצריח, מקדשו הפרטי של הרוזן, היה מואר בנרות. עשרות נרות גדולים, בוהקים בשחור או לבן

החדר היה גדול, ולמרות שלא כל חלק ופיסת ריהוט בו היו שחורים, הוא הקרין תחושה שחורה. לא שחורה של עצב וכובד. תחושה מסוכנת הרבה יותר.

תחושה שחורה של קטיפה ועור, מפתה ומושכת .

המבט שלה גמע את החדר. היה בו אוסף מכשירים ומתקנים שלא היה מבייש את מרתפי האינקוויזיציה , מיטת עגולה גדולה, מכוסה במצעים שחורים.

לא היו חלונות של ממש בחדר. היו חרכי ירי, שריד מן הימים שיושבי הטירה נלחמו להגן על עצמם.

הרוזן בעל התושיה ניצל את אחד החרכים הללו, מוט ברזל שבמרכזו רצועת עור היה תפוס על הקיר החיצוני. לולאה שהתהדקה על צוואר וקיבעה את הגוף לקיר. הרוזן חשב שזה אמנותי ביותר איך שקרני הירח האירו את קורבנותיו. אור הירח שטף אותן בלבן בעוד הוא מסמן אותן באדום.

היא עדיין לא הוציאה הגה והוא הסתובב והירשה לחיוך הזאבי שלו להפציע.

"את מבינה,אני לא מוצץ דם ולא משעבד את נשמתך לנצח. האמת היא שאני  משעבד את גופך, כך שתתחנני להיות שלי,

, כך שלנצח אשאר צרוב בנפש שלך. אקלקל אותך לכל בן תמותה. בלילות תתהפכי במיטה נזכרת שוב ושוב איך עשיתי בך כרצוני, איך בעלתי את החורים שלך, הכאבתי, לקחתי, החדרתי,נשכתי. תביאי את עצמך לגמירה אחרי גמירה ואף אחת מהן לא תהיי מספקת"

היא נראתה...מרוצה כשסיים את הנאום הקטן הזה והוא החליט שימחק את ההבעה הזאת. יחליף את הניחוח המתעתע בניחוח של כאב ותשוקה.

בתנועה פתאומית הוא לפת את צווארה, מהדק עד כאב והוביל אותה לעבר המוט שבקיר.

הוא סגר את רצועת העור ובתנועה קלילה דחף מעט את המוט למעלה. הרגליים שלה היו עכשיו כמה סנטימרים מעל רצפת החדר.

הוא הרים את ידיה וקשר אותן מעל ראשה ברצועת עור נוספת.

עכשיו היה פחד בעיניה אבל פחד מהול בציפיה והניחוח המובהק של ריגוש.

 

המשך יבוא...

בלוסום​(לא בעסק) - קצר מדי... עוד בבקשה! :-P
לפני 9 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י