אתה זוכר את שיחת הטלפון הראשונה שלנו?
אמרת אז שאני באמת נשמעת כמו ילדה שלך ועוד סנטימטר בלב שלי נכבש
והפגישה הראשונה שלנו, חיים שלמים שהשתנו בדקות בודדות
לא מזמן סיפרת לי שאז, ברגע ההוא שראית אותי בפעם הראשונה, ידעת שאני שלך.
ואני? אני ברגע ההוא הייתי כמו מטריושקה (כן, זה השם הנכון ולא בבושקה)
קודם כל היו החומות שהקיפו אותי
הראשונה עשויה קרח-רגשות קפואים, רצונות קפואים,מדבר עשוי קרח
השנייה הייתה קוצנית- אם מישהו בטעות הצליח להעפיל מעל חומת הקרח הוא היה נתקל בסבך קוצני של ציניות, של הומור שחור, של מגננה.
החומה הזה צמחה לשני הכיוונים, נדקרתי בה לא פעם.
אחר כך באו שאר השכבות- בת זוג,אימא, מנהלת, אחות, בת וכל שכבה מחוזקת בבדידות, בתחושה שמשהו פגום אצלי
ואתה- מהרגע הראשון ידעת שאם תמיס את הקרח, תקצץ את הקוצים, תכיל ותקשיב ותאמץ את שאר השכבות תגיע ללב העניין, למי שאני באמת
וסירבתי להאמין בהתחלה שבלב העניין שוכנת אישה.
אישה שכן יכולה להרגיש תשוקה
אישה שלא פוחדת מהמילה מיניות
אבל אתה לא סיימת עם השכבות (יש לך כוחות על? ראיית רנטגן? האם הלב והנפש שלי חשופים בפניך? המחשבות שלי מדברות בקול רם עבורך?) וחשפת גם את הילדה הקטנה
זהו, הגענו חלק האחרון של המטריושקה...
עכשיו נרכיב אותה מחדש אבל קצת אחרת
בלב העניין הפעם- הידיעה המוחלטת שאני הילדה הקטנה שלך ושנלך תמיד רחוק יותר כדי להגיע קרוב יותר
ואז- הרצון להרגיש את הזין שלך עמוק בגרון שלי, חזק, עד דמעות, עד הרגע של הבהלה מזה שאין לי אוויר.
מעל הרצון הזה יש את הצורך שתיגע בי. אויייי האצבעות שלך בתוכי ועלי
ואז שכבה של רצון שתכאיב לי, תסמן אותי,תשתמש בגוף שלי כקנבס ליצירה שלך
עטופה בשכבה של צורך לענג אותך, לשמש אותך בכל דרך שתרצה ותצטרך ממני
ועוד שכבה של אושר צרוף מהנוכחות שלך בכל רגע בחיי. מכל הודעה, כל מילה, כל עצה, כל החיבוק הזה שעוטף אותי
והשכבה החיצונית של אישה בטוחה בעצמה, במיניות שלה, במופקרות שלה.
אישה שמחייכת לעצמה פעם אחרי פעם,שלמה עם עצמה.
