הראש שלי מלא במחשבות הבוקר, רובן מטרידות.
אתה מכיר היטב את הדאגות שלי, את הנטיה להסתבך במחשבות שמקשות עלי.
אבל בין המחשבות המציקות חשבתי ככה פתאום על המפגש הראשון שלנו.
לא הפעם הראשונה שנפגשנו פנים מול פנים
לא הפעמים שגנבנו כמה דקות בחוף
על הפעם הראשונה שהשתמשת בי ממש, שהפכת אותי לשלך באופן סופי ומוחלט.
זה לקח שנה.
שנה שלמה של היכרות והתקרבות ובניית אמון
שנה שבמהלכה העלמת את המגבלות שהצבתי לקשר בינינו עם המון הקשבה, נתינה, תמיכה
שנה שבה הבאת אותי למצב שבו אמרתי מרצוני (כן ממש) שאני לא רוצה מגבלות.
רוצה להיות שלך על כל המשתמע מכך
שנה שבמהלכה כמעט ונואשתי כי חשבתי שהרגע הזה לא יגיע אבל אתה ידעת שאני עוד לא בשלה לצעד הבא.
ואז פתאום זה הגיע.
מתוכנן היטב ליום שבו בעלי בחו"ל, על הבוקר הודעה לבוס שלי שאני מרגישה רע מאד ונשארת בבית, החניתי את הרכב ברחוב אחר, שהמטפלת והבנים לא יראו אותו בצהריים ויצאתי לרכבת.
הלכתי ברחוב והרגשתי קפואה מפחד.
חשבתי על כל מה שעלול להשתבש. על מישהו שיזהה אותי ברכבת ויספר למישהו אחר, על מישהו שיהה אותי כשנהיה ברכב שלך בדרך למלון- אחרי הכל קבענו להיפגש במקום שהסתובבתי בו די הרבה במסגרת העבודה, חשבתי על הרכב שלי שהילדים יזהוו ברגע אם יעברו במקרה ברחוב לידו
ויותר מהכל חשבתי על זה שאאכזב אותך. שברגע האמת לא אוכל לעשות מה שתדרוש ממני או שאהיה גרועה עד כדי כך שהמפגש הראשון הזה יהיה גם האחרון.
(עד היום זה אחד הפחדים הכי עמוקים שלי, לאכזב אותך)
ישבתי קפואה ברכבת, מזכירה לעצמי שוב ושוב לנשום, זה היה היום הכי קר שהיה במדינה מזה עשרות שנים ואמרתי לעצמי שבגלל זה אני רועדת.
החלפתי רכבות, נאחזת בתיק שלי כאילו הוא יגן עלי, יעגן אותי למציאות של מי שהייתי עד היום, ירחיק ממני את המציאות של מחר כי מי יודע מי אהיה מחר.
מזג האוויר הקפוא איים לשבש את התוכניות שלי לגבי התלבושת שבחרתי אבל החלטתי לא להיכנע.
כשירדתי מהרכבת בתחנה שלי ניגשתי לשירותים והחלפתי לשמלה הקצרה שתכננתי ללבוש.
דלקת ריאות זה מחיר קטן לשלם
נכנסתי לרכב שלך והרגשתי שהלב שלי פועם חזק כל כך שהוא מאיים להתפוצץ, היה לי גוש של חרדה בגרון.
עצרנו מחוץ למלון ושלחת אותי לקחת חדר ואז לסמס לך את מספרו ולהמתין שם.
עד היום לא ברור לי מאיפה בא קור הרוח שבו עשיתי את זה, הרגשתי כאילו על המצח שלי צרוב סימן שזועק לכולם את טבעי האמיתי- בוגדת.
עוד לא הבנתי אז שהבגידה נעשתה מזמן, ביום שנתתי לך את ליבי ונפשי.
מרגע שנכנסתי לחדר הכל השתנה.
הפחד נעלם, לא היה היסוס, לא היה מקום למחשבות שלי.
עשיתי מה שדרשת וזה היה פשוט כל כך, טבעי כל כך משחרר כל כך.
חשבתי על כל זה הבוקר ועל הדרך הארוכה שעשינו מאז.
למרות הפחדים שלי, המחשבות, הסרטים והדאגות, לא הייתי משנה דבר.
כל צעד שעשינו
כל פחד שלי שצלחנו
כל סערה שלי שהכלת
כל כאב שכאבתי
הקבלה שלך אותי גרמה לי לקבל את עצמי
הביטחון שיש לך בי וביכולות שלי, בכל תחום בחיים,
השינוי שעבר עלי איתך, בזכותך.
לא הייתי משנה דבר אחד בינינו
אני שלך. לגמרי. קח אותי יותר רחוק, יותר כואב, יותר חשוף, יותר אינטימי
תמיד.