אהבה.
מדובר פה רבות על המילה הזאת
מילת קסם או מילת בעתה- תלוי במי שאומר אותה. בשבילי זו הייתה מילה ריקה מתוכן בהקשר של זוגיות.
כן, יש בי המון אהבה. לבנים שלי, לאחים שלי, למשפחה, לספרים היקרים שלי, לקבוצת הכדורגל שלי ולעוד דברים רבים חלקם מופשטים וחלקם חומריים שאני אוהבת. כל דבר בצורה שונה במידה שונה בעומק אחר.
אבל אהבה של זוגיות, אהבה לגבר עד כאן. ביליתי 10 שנות נישואין בידיעה ברורה ונוקבת שאני לא אוהבת. לא כמו שהוא אהב אותי. ידעתי שאצלי הרגשות מעומעמים. נתתי לו את המינימום שבמינימום ממני, אפס גישה למי שאני ולמה שאני מסוגלת לתת. וחשבתי שככה אני, סוג של פגם במולקלות שמרכיבות אותי.
ואז...אז הכרתי את האיש שיהפוך להיות עבורי אדון ואבא. ובאו הרגשות בזה אחר זה. הריגוש הטבעי של ההתחלה עם פחד אימים שאתפס, ההיקשרות שצומחת כאשר הקשר נמשך ומעמיק, כבוד רב לאדם שהוא, הערצה, חיבה, התאהבות. ואז בוקר אחד קצת אחרי שהתגרשתי והסכר האחרון שהגן על הלב שלי התמוטט ונסחף הבנתי, הודיתי באמת בקול רם. אני אוהבת אותו. אני מרגישה אהבה ומסתבר שלא, לא היה אצלי פגם.
האהבה הזאת נבטה ביום שהבנתי שחשפתי את כל כולי בפניו והוא קיבל אותי. ככה בשלמות.
האהבה הזאת לבלבה ופרחה כאשר הפנמתי שאם הוא רוצה בי ככה במלואי כנראה שגם אני יכולה לקבל אותי ככה במלואי.
וככל שהאהבה הזאת מתחזקת, השורשים שלה מתחפרים היטב בלב שלי ככה אני רוצה לתת לו יותר מעצמי, להיות כל מה שיצטרך.
Love- such a big word
