יצאתי מ"ראיון" עבודה.
זה היה ביזיון, בזבוז זמן על סף המעליב (וכן. ידעתי לבד שאני טובה מדי לעבודה הזאת)
הולכת בחזרה לרכבת ונטרפת מכמות ההודעות שהילדים שולחים לי. מרגישה על הסף. סף ההתרסקות או הפיצוץ. לא ברור.
לא היה לי מצב רוח כבר קודם אבל עכשיו אני מרגישה פשוט רע.
אבאלה שואל מתי הראיון ואני עונה שהיה. כל התשובות שלי היום קצרות ומסתיימות בנקודה...זה סימן מסגיר של מצב הרוח לצערי, אבל עד עכשיו זה עבר בשתיקה.
אבאלה שואל איך היה ואני עונה שהיה מיותר מעליב בזבוז זמן ואני שונאת את העולם ומרגישה מגעיל.
אבאלה שואל אם בא לי לפרט ואני במלכוד.
1. זה מנוסח כשאלה. האם זו שאלה? ואם כן, האם אני יכולה לענות את מה שעומד לי על קצה הלשון: ממש לא! ( תשובה: אני ממש לא! יכולה לענות ככה)
2. יתכן וזו אכן שאלה אמיתית כי אבאלה מכיר אותי הכי טוב ויודע שאספר בפירוט בסוף ושלפעמים אני חייבת להירגע קודם
3.הלב שלי רוצה כל כך לפרוק את ההרגשה הרעה לאיש הכי תומך וחשוב בחיי אבל אם אפרט כאן ועכשיו יתחילו דמעות.
יתחילו דמעות ואני על הרכבת מוקפת אנשים.
אז אני עונה לא ממש ומפרטת בכל זאת ומהדקת את משקפי השמש לפנים ונועצת את המבט בחלון.
ולמרות הדמעות קל לי יותר.
עדיין שונאת את העולם, אגב.
