אמצע הלילה, זה זמן התובנות שלי.
אתמול קלטתי שהרבה לפני שרציתי להתגרש כבר הבנתי שאני יכולה להתגרש.
לפני כך וכך שנים הקטן שלי התקרב לגיל 4 חודשים, הגיע הזמן למשפחתון והגיע זמני לחזור לעבוד. הגדול היה בן שנתיים וחצי ובעלי דאז עבד במקום חדש.
בשבוע הזה שהיה הראשון שלי בחזרה בעבודה והראשון של פיצי בגן הוא נסע לחו"ל מטעם העבודה בפעם הראשונה.
חמש דקות אחרי שסימס לי שנחת בשלום התקשרו מהגן...הקטן עם חום גבוה.
זה היה שבוע של סיוט.
הקטן עם חום שלא יורד מאזור ה40 מעלות בלי שמישהו ימצא מה יש לו ועם נטיה חביבה להקיא במיטה שלי, הגדול שבקושי הסתגל לאח חדש וגן חדש היה אומלל שאבא איננו ואני?
לא מגלה במילה. הכל טוב הכל בסדר הילדים נפלאים. ברור שמסתדרת.
לקראת סוף השבוע הוא התקשר מבואס ואמר שלא יספיק לטיסה המקורית...סוף שבוע שלם רק אני והם. והסתדרתי ואפילו הלכנו לגן חיות.
והבנתי שאני יכולה לבד. הכל אני יכולה לבד.זה אפילו עדיף להתמודד עם הכל בתנאים שלי.
במבט לאחור זה היה הסימן הראשון לגירושין שיבואו 6 שנים אחר כך. ידעתי שאני יכולה אבל עד שפגשתי את אבאלה לא רציתי לעשות שום דבר עם היכולת הזאת
זה ההבדל, וזו לא תגלית גדולהמן הסתם, בין יכולה לרוצה. הרגש.