בין ללמוד בגיל 20 לבין ללמוד בגיל 37
בגיל 20 ידעתי שאני רוצה ללמוד רק משהו שיעניין אותי (הלאה המתמטיקה, הפיזיקה, הכלכלה ושאר מרעין בישין)
בגיל 37 אני יודעת שאני רוצה ללמוד רק מה שמעניין אותי וגם תכננתי בהתאם לזה תוכנית לתואר (תוכנית שאושרה ע"י הועדה הפדגוגית ועל ידי אבא ואינה כוללת שום מרעין בישין!)
בגיל 20 ציון 80 היה סבבה העיקר שקיבלתי את נקודות הזכות עבור הקורס.
בגיל 37 ציון 94 גורר ערעור למנחה (ואחריו תיקון הציון ל100) ואני שואפת לסיים בהצטיינות
בגיל 20 הלימודים ננטשו כי קיבלתי תפקיד ניהול
בגיל 37 הלימודים מהווים דוגמא לבנים שלי
בגיל 20 למדתי כי צריך
בגיל 37 אני לומדת ונהנית מכל רגע (ומכמות המחשבות המגונות שכל משפט שני בחומר מייצר אצלי)
בגיל 20 הייתי אדון לעצמי וכשהתחשק לי להפסיק הפסקתי
בגיל 37 אני רוצה שאבא יהיה גאה בי, רוצה להוכיח לו שהאמונה המדהימה שלו בי מוצדקת וכמובן תמיד מלווה אותי הידיעה שכדאי מאד שיהיו ציונים טובים ועבודות מושקעות ...or else
והכי חשוב בגיל 20 זה נראה לי הכי טריוויאלי
בגיל 37 אני מעריכה את הלימודים את הזמן והכסף שמושקעים בזה ואת עצמי שאני ממש עושה את זה.
לא בטוחה שאמרתי לך אבא יקר שלי (ואולי אמרתי רק 100 פעמים)
תודה שדחפת אותי לזה
