לפני
הייתי טעונה, פצצה מתקתקת שהזמן בשעון שלה הולך ואוזל.
אתמול אמרת שיכאב, שאתה יודע מה אני צריכה וזה יכאב מאד.
ומשהו בי התמרד, יעידו הדפים האחרונים שנתתי לך היום, הכתב כמעט לא קריא והמריחות האלה? כתמי דמעות
אתה יודע מה מטריד אותי בשבועיים האחרונים ובפעם הראשונה מאז שאני שלך הרגשתי שזה לא נכון- אתה לא צודק.
ישנתי זוועה הלילה, מחשבות מתרוצצות בראש כמו חבורת קופים מוטרפים בג'ונגל.
אפילו כעסתי על איך שאמרת לי לחכות לך למרות שבדרך כלל זו אחת האופציות האהובות עלי.
דמיינתי איך אחשוק שיניים ואספוג את הכאב
דמיינתי איך הריחוק שניסיתי לכפות על עצמי לא מתמוסס
ובא הבוקר.
סימסת לי שאתה פה, פתחתי את הדלת וניגשתי להמתין. רעדתי ממתח וקצת מקור.
זכרתי כמה כואבות ההצלפות על העור הקפוא
ונכנסת והנגיעה הראשונה שלך בי, הידיים החמות שלך חופנות את השדיים הקרים שלי ודמעות הציפו את העיניים.
וסובבתי אותי אליך ועטפת בחיבוק והדמעות שלי המשיכו לזלוג כשנאחזתי בך.
הריחוק לא התמוסס- הוא התנפץ.
ועברנו למיטה.
לא כאב.
לא חדר ילדים.
רוך ותשוקה וחיבה והחום שלך כנגד העור שלי וגמירה ועוד אחת ועוד אחת (ועוד ועוד ועוד)
וקפה רגוע במיטה
ועוד חיבוק חזק שאומר הכל בלי מילים
והספרים...אתה יודע בדיוק כמה משמחים אותי ספרים ועוד כאלה שנבחרו בידיעה שאוהב אותם.
אבא אהוב שלי, אין לי מילים הולמות לתאר את ההרגשה שלי כרגע, מזל שהבלוג לא מוכתם מדמעות נרגשות.
בהחלט ידעת מה אני צריכה והענקת את זה לחלוטין.
תודה
(ואני אשמח לשמור את ההצלפות ההן לפעם הבאה)