וונדרוומן מגיעה הביתה אחרי יום עבודה, הולכת עם הילדים לקנות נעליים, נושמת עמוק כדי לא לצרוח מהעובדה ששוב צריך נעליים.
וונדוומן חוזרת הביתה לארוחות ערב וכביסות, לארגן לילדים תיק לאבא, לעבור קצת על חומר לימוד.
הילדים במיטות, וונדרמן נכנסת למקלחת, האיפור יורד, המים הרותחים ממיסים את וונדרוומן, עכשיו היא פשוט אישה ואמא וזונה וילדה.
יוצאת מהמקלחת, לפני המיטה מחליטה לבדוק אם אפשר לסגור קצת יותר טוב את התריס בסלון, הרוח מקרקשת ורועשת.
התריס כולו יוצא מהמקום
עשר בלילה, תריס בגובה של זאת שהייתה וונדרוומן עומד באמצע הסלון, גשם ורוח נכנסים דרך החלון הפתוח.
מספרת לאבא שמנסה לעזור ולתמוך כמו תמיד
נאבקת בתריס ללא הצלחה, מטונפת ואומללה ורטובה, פיסות אבן עם טיח נושרות בכל פעם שהתריס פוגע בצד החיצוני של הבניין (חייבת לדבר עם ועד בית)
פורצת בבכי מתקשרת לאמא
אמא באה. תוך שניה מצליחות יחד להחזיר למקום.
על כוס קפה בוכה ובוכה לאמא על הקשיים, על זה שתמיד צץ משהו, על כסף כסף כסף, על דאגות ופחדים.
אמא שואלת למה אני לא משתפת ואני מסבירה לה שיש אדם אחד שאני משתפת בהכל
אמא מחבקת חזק
קריסתה של הוונדרוומן...
יום חדש- שוב וונדוומן
שיהיה יום רגוע לכולנו:)