הזמן עובר אחרת כשאני מחכה.
כל החושים מחודדים למקסימום,
שניה נאספת לשניה ויחד הן זולגות לדקה שלמה, אני כמעט רואה את הזמן נמתח ומתארך, מתעלל בי.
השמיעה כמו זו של טרף, דרוכה לשמוע את הצליל שיטיס את הלב למהירות לא חוקית
בינתיים אני שומעת הרבה יותר מדי ציפורים מצייצות ( זאת עיר לא יער של דיסני!)
את הצלצול המציק של התיכון (הם לא מכירים את השיר הזה והוא לא מגניב!)
וכל אדם כלב או עלה שמתקרבים לשער הבניין,
מתכנסת בעצמי ומתרכזת בלנשום עמוק, העור קפוא והדם רותח,
מרגישה כל סיב בבד של השמיכה, כל פעימת לב מהדהדת לי בכל הגוף.
תיק תק תיק תק תיק תק
הזמן שלא זז משגע אותי
נזכרת איך הייתי נהנית בתור ילדה לשים את התקליט של פטר והזאב או כיפה אדומה, רק באור יום ולפחד עד צמרמורת, ואז חושבת על הזאב...תמיד הייתי חצי בעד הזאב בסיפורים, הרי הוא לא יכול להיות אחר, הוא טורף.
תיק תק תיק תק תיק תק תיק תק
הדלת נפתחת...
ההמתנה הסתיימה כיפה אדומה
הזאב שלי כאן.