אני לא אבכה אני לא אבכה אני לא אבכה אני לא אבכה
לא בכיתי בערב, הבנים מתקשים להתמודד עם הערב הזה וכל כולי מרוכזת רק בהם.
הם גדלים, שואלים שאלות ואני עונה בכנות, מכבדת אותם ואת השאלות.
הבוקר אני לבד, היום האחד בשנה שאני לא אוהבת להיות לבד.
הצפירה מנסרת את החומה שלי
בראש שלי אני מתפללת לאלוהים שאני לא מאמינה בו שוב שוב,
בבקשה תחזיר אותם תמיד אלי הביתה בריאים ושלמים בבקשה בבקשה.
הצפירה משתתקת וקופצת לי לראש תמונה חדה כל כך של דודה שלי מחבקת את אבא שלי, נאחזת בו, אחרי הלוויה ואומרת לו: הלוואי שאף פעם לא אצטרך לתמוך בך כמו שתמכת בי היום אחי.
הזרועות שלי מחבקות אותי מנסות עוד להחזיק את החלקים שלא יתרסקו אבל מאוחר מדי, הבכי פה.
והם עוברים בבית רק לרגע לקחת תיק ושניהם עוטפים אותי בחיבוק הכי חזק בעולם ובא לי למעוך אותם מרוב אהבה אבל אני משחררת...
שילכו, שיהנו, שיחייכו, אהובים שלי.
לפני 7 שנים. 1 במאי 2017 בשעה 14:52