דווקא עכשיו כשאני חושבת להנאתי על אתמול,כמו קמצן שמונה את האוצרות שלו שוב ושוב, חושבת על הקירבה המוחלטת הזאת שיש בינינו, על הדקות הארוכות שהיינו ככה על הספה, יושבת עליך נצמדת נלחצת מתחככת, עטופה בך, רוכנת לנשק את החזה שלך,
דווקא אז אני נזכרת בפעם הראשונה שנפגשנו פנים מול פנים.
איך גנבתי דקות ספורות מיום העבודה באמצע הבלגן של הקמת חנות, בקניון שלושת רבעי בנוי.
איך באתי לכיוונך בלב משתולל ורגליים רועדות, איך התרכזתי בלהציב רגל לפני רגל רק כדי לא ליפול בצורה הכי לא חיננית
את החולצה שלבשתי אז אני שומרת עד היום...
איך חיבקת אותי בפעם הראשונה ואיך הרגשתי המומה בגוף ובנפש.
איך הרגשתי קפואה כי זו אני ומה לי ולמגע?
הרגשתי נוקשה, מבוהלת, לא מוכנה בכלל לעוצמת הכמיהה שלי להיות שלך ואתה חיבקת אותי הכי בטבעיות.
והיום? היום אני מרגישה את עצמי נמסה אליך בכל חיבוק
מרגישה איך כל מילימטר בגוף שלי רוצה להיצמד אליך בחיבוק
כמה רחוק אפשר להגיע בחיבוק הנכון.
וכמה פעמים ראשונות היו לי אתך:)
❤
