אתמול במסגרת חגיגה משפחתית הייתי במקום שלא הייתי בו שנים.
לקח לי כמה רגעים להיזכר מתי הייתי שם לאחרונה והבנתי שזה היה לפני שש שנים. ממש רגע לפני שהכרנו.
רגע שהחיים שלי היו כביכול מאוזנים בין טוב לרע, שהמשברים הסתיימו, שהרגשות מוחזקים היטב על אש קטנה.
בדרך חזרה הביתה הבנים נרדמו, הכביש היה חשוך וגלי עטרי שרה על השיר שיביא לך אהבה ואני קרמתי עור וגידים לפחד שלי, למפלצת שמתחת למיטה שלי.
הפחד של לא להיות שלך, הפחד של הריק הזה שישתרע כמו חור שחור במקום שבו היה הלב שלי
הפחד של לא להרגיש את הנוכחות שלך מלווה אותי כל יום, כל היום
הפחד של בלעדיך
הפחד שאחזור להיות האישה ההיא שלא מרגישה ולא מעיזה ולא אכפת לה שהעולם חולף על פניה
הפחד להיות תלותית, כמה שאני שונאת תלותיות!
המפלצת ואני בחנו אחת את השניה בחושך, היא מומחית בזה...לזרוע ספקות וחששות בשקט החשוך ולחזור למאורה שלה, אבל לא נכנעתי.
כן אני פוחדת, פוחדת כפי שלא פחדתי אף פעם, כי לא פתחתי את הלב קודם בצורה כל כך מוחלטת.
אבל זה שווה את זה
וחוץ מזה אני הרי שלך לתמיד,לא?
❤
