בקיץ של 94 קרו שני דברים חשובים:
שעות של האזנה כפויה לשירים ושערים עם אבא שלי התגבשו לכדי אהבת כדורגל עזה, קנטונה שלט באולד טראפורד ,בקהאם היה הבטחה עתידית והחיים שלי נצבעו אדום
הדבר השני שקרה הוא שלקחתי מחברת והתחלתי לכתוב את מה שרציתי וידעתי שלא יקרה אף פעם.
ישבתי בפינה שלי בין הקיר לארון ומילאתי את המחברת בחיים של מישהי אחרת
ואחרי זה עוד מחברת ועוד אחת
האוסף הזה עדיין שמור אצלי.במשך 15 שנים הוא היה הפנטזיה שלי, משהו שבעתיד יתגבש לכדי צורך בשליטה.
זה היה עולם אמיתי עבורי, רק שלי והוא אפשר לי להתמודד עם הכל.
ביום שהחלטתי שהנישואים שלי והבית באים לפני האושר האישי שלי התחלתי לכתוב כאן בלוג
הוא היה כמו אוסף המחברות שלי, כמיהה למשהו שלעולם לא יהיה לי
פנטזיות.
הן היו מפורטות, הן היו חיות, הן היו מלאות רגשות שלא היה להם מוצא אחר
ואז הכרתי את אבא והפנטזיות התחילו להתממש וגדלו ויצאו לחיים אמיתיים, הרחק מהמסגרת שבה תחמתי אותן.
וכמו שאני אוהבת אבטיח אבל לא מבינה דברים בטעם אבטיח כך קרה גם עם הפנטזיות
אני חיה אותן ואני לא יכולה לכתוב אותן, הן לא יוצאות באותו טעם
הרגשות שלי לא מתועלים למה שאין אלא פורחים במה שיש.
אני עדיין כותבת מדי פעם פנטזיות כאלה שלא יכולות להתרחש מכל מיני סיבות אבל רק עבור האיש האחד שהפך את הדמיון שלי למציאות שלי
❤
