לפני מיליון שנה חברה טובה שלי התחתנה.
אני זוכרת אותה אומרת לי יום קודם שזה לא לתמיד (צדקה)
שנתיים אחריה גם אני התחתנתי. ממרומי גיל 24 בכלל לא חשבתי על האפשרות שזה לא לתמיד, היה לי ברור שזה כן (טעיתי)
הפסקתי לחשוב במושגים של 'תמיד'
כשהכרנו הייתי בטוחה שזו תהיה להבה של מספר חודשים וימאס לך
כשהובלת אותי לאט ובבטחון לאותו חדר סגור ראשון הייתי בטוחה שאחריו יגיע הסוף
כשהנישואין שלי התפוצצו תהיתי אם עכשיו יגיע הסוף כי אולי עכשיו אני מסובכת מדי
כשאמרתי לך בייסורים קשים שאני אוהבת אותך ידעתי פשוט שעכשיו זה הסוף
טעיתי בכל הסעיפים.
לאורך כל הזמן הזה, עוד מעט שש שנים, אתה אומר לי את המילה תמיד.
שלך לתמיד.
גורם לי להרגיש יקרה, אהובה, בטוחה, נחשקת.
כן, גם כשאני מטורפת לגמרי.
ואני הרי לא מאמינה כבר בתמיד... אז איך זה שאתך אני כן?
שינית כל כך הרבה הנחות יסוד שהיו לי על החיים.
❤
