חורף הוא זמן של התחלה עבורי.
הזמן שבו הכרנו
הזמן שבו הפכת אותי באופן מוחלט וסופי לשלך
הזמן שבו התגרשתי
אתמול חשבתי שוב על הפעם הראשונה ההיא. כמעט חמש שנים חלפו מאז, כמעט שש מאז שהכרנו
כל רגע ביום ההוא חרוט בי, כולל הידיעה שחיכית שנה שלמה לרגע הזה. הבאת אותי אליו באינסוף סבלנות, בדחיפה עדינה, בהמון הכלה.
ופתאום זה הגיע, הרגע.
הבזקים מהיום הזה מבזיקים לי בראש:
מסמסת לבוס שאני חולה ולא מגיעה
מזיזה את הרכב מהחניה לרחוב צדדי, שהבנים והמטפלת לא יראו בצהריים
לובשת את הסט השנהבי שקניתי עבור הרגע הזה ובפעם הראשונה בחיי מקללת את מזג האוויר החורפי שמקשה עלי מאד לא לקפוא בתלבושת שבחרתי
הנסיעה ברכבת, דרוכה כולי, שלא יהיה מישהו שמכיר אותי, את בעלי, את חמותי, את הבוס.
הכותרת בעיתון שנותר מאחור: היום הכי קר מזה 30 שנה.
מוזר...היום הכי קר ולי יש זרמים של חום בכל הגוף.
הכניסה לרכב שלך, היד שלך, קרה מההגה שאוחזת ביד שלי
איך נכנסתי למלון ובנונשלנטיות של בוגדת סדרתית ביקשתי חדר
איך המתנתי לך שם רועדת ממתח
איך התפשטתי עבורך
איך הפשטתי אותך
איך חלק ממני שמח, אני לא פגומה!
אני שלא רציתי והתחמקתי
אני שעד היום האמנתי שמשהו בי דפוק, כי לא בא לי אף פעם, כי אני נרתעת מלגעת, כי לא העליתי על דעתי לגעת בזין ובטח שלא למצוץ אותו.
אני שהלכתי לטיפולים כדי להבין מה לא בסדר בי ולא שיערתי לרגע שזה עניין של הגבר הנכון, של משיכה, של תשוקה.
אני החסודה, הנזירית, שהייתי עד היום רק עם בעלי והרגשתי רע
אני על ברכי בחדר מלון נוגעת מוצצת סופגת מתנשקת חיה.
והיום הזה היה עוד שלב
עוד עליית מדרגה
עוד תקווה
חורף. זמן הלבלוב שלי
❤
