אבל לא הפעם.
00:10 אתמול (או בעצם היום)
מצונפת תחת השמיכות מנסה להתחמם, מנקה מהראש את החתונה שבה הייתי (אלוהים כמה קיטש!!!) .מתרפקת על הכריות
גולשת למרכז המיטה, ארבע שנים שהיא המיטה רק שלי (שלנו אבא אני יודעת...אבל בלילות היא רק שלי) ואני עדיין ישנה בפינה שלי.
מלטפת עם היד את הסדין, שואפת את הריח שלך מהכריות.
המיטה הזאת הייתה אזור קרבות, קרבות של תסכול ויאוש וקטנוניות. קרבות של הקרבה ושל שנאה עצמית, היא הייתה שטח של מתקפה כהגנה ושל מלחמת בזק ברגשות אשם
היא הייתה שטח מפורז, שטח של להעמיד פנים שנרדמתי, שטח של פשרות עם עצמי
לקראת הסוף נטשתי את המערכה וביליתי את רוב לילותי בסלון.
ועכשיו המיטה הזאת שצריך כבר להחליף, שנשבעתי להחליף! ביום שהבית הפך לשלי בלבד, נעשתה יקרה לי
שטח אש של תשוקה, עונג, כאב
מקום מפלט של לשכב חבוקה בזרועותיך ולהתבדח, לשוחח, לשים את הראש ולהאזין ללב שלך
גולת הכותרת של החדר שלי.
ממממ...בא לי כבר שוב אותנו במיטה,
שלנו.
