השבוע נתקלתי בחבר שלי מגיל 17 , (כן צדקתי כבר אז...לוזר)
נזכרתי ביום שנפרדתי ממנו.
הוא סגד לי ואני לא אהבתי שסוגדים לי, הייתי נערה ולא איזו אלה מיתולוגית
הוא ירד על ברכיו במקום הציבורי מאד שבו ישבנו ואני רק רציתי להתחבא מבושה ורק חשבתי " תאהב אותי פחות תאהב אותי פחות"
אחר כך בבית, במיטה, בזמן השקט שלי חשבתי על הגרוש שלי.
לא היה לו מושג אף פעם מי אני באמת, לא איפשרתי לו.
הוא העריץ אותי, טען שיקבל אותי בכל מצב
ואני לא רציתי שיעריצו אותי וגם לא רציתי שיקבל אותי כי לא התכוונתי לתת לו את כולי. ורק חשבתי "תאהב אותי פחות תאהב אותי פחות"
ויום אחרי כתבת לי "ילדה אהובה שלי"
ואמרתי לך שזה מדמיע אותי ואמרת "אהובה ויקרה...מאד"
אמרת את זה אחרי שקראת פחדים שלי וסערות שלי ודאגות וחששות וקנאות ואי ודאויות
וקיבלת הכל, את כל כולי, כמו תמיד בדרך המכילה והאוהבת שלך
ואני רק חשבתי: תאהב אותי אפילו יותר תאהב אותי אפילו יוצר
וגם חשבתי שאני אוהבת אותי יותר דרך העיניים שלך
❤