לפני 6 שנים. 9 באוגוסט 2018 בשעה 16:12
שעתיים של דאגה הולכת וגוברת
הודעה ועוד אחת
שיחה לגדול
שיחה לקטן
שיחה לאבא שלהם
כלום. הוואטסאפים לא עוברים
הטלפונים מנותקים
והלב שלי במצב אימה מתקדם
למה?
כי לפני 8-9 שנים היה לי סיוט בדיוק כזה שבו אני מחכה ומחכה והיום מחשיך ואני מחכה.
מסתובבת בבית בלב כבד ומחכה והם לא באים.
מחכה וניגשת להציץ בחלון כאילו משהו מושך אותי אליו בכוח ורואה ניידת משטרה עוצרת מתחת לבית.
פותחת את הדלת ומחכה להם בראש המדרגות
8-9 שנים וכל שניה בסיוט הזה חקוקה לי בראש ובלב
גם איך העברתי את המשך אותו הלילה בבכי בחדר שלהם מוודאת שהם שם באמת.
שעתיים שלא הצלחתי להשיג אותם
שעתיים מאז שהקטן התקשר אלי ונקטע ואני כבר הייתי בגיהנום.
מטורפת, מדאגה.
והם רק היו תקועים בחניון התת קרקעי הפקוק ביציאה מהופעה.
"אמא את נשמעת בוכה...
מה נסגר אתך?"
"הכל טוב פיצי. זה קטע של אמהות"