אז הלכנו אתמול לפסטיבל הסרטים. אנחנו נפגשות פעם ב...
אבל פסטיבל הסרטים וסושי לפניו זה קדוש.
כרגיל בחרנו (כלומר בחרתי) סרט בריטי להפליא והורדנו את ממוצע הגילאים בסרט ב20 שנה לפחות (יופי של דרך להרגיש צעירה), היה איזה רגע שהאולם החשיך והתמלא שיעולים וכחכוחים ואלוהים יודע מה ולחשתי לה שיש מצב שאנחנו חוזרות מפה עם דבר או איזו מגיפה אחרת, זה יצא קצת פחות לחישה ממה שתכננתי ושתינו נתקפנו פרץ צחוק כאילו אנחנו בנות 15 ולא 40 (כמעט!).
הסרט היה מקסים לגמרי, צוות שחקנים נפלא (אה, זה היה באחד ההארי פוטרים, גם זאת הייתה, גם זה! טוב די חנונית הארי פוטר שכמוך)
במרכזו אישה שמגלה אחרי 35 שנות נישואין ורגע לפני שבעלה פורש לפנסיה חלומית שהוא בוגד בה כבר שנים עם חברה טובה.
היא מסתלקת מהבית בכפר במחוז סנוביםלמותשייר (הייתי מסתדרת שם יופי) לאחותה שנתקעה אי שם בסיקסטיז בלונדון
זה סרט על שינוי מסלול בחיים, על הבחירות שבוחרים, על למצוא את עצמך, על כאב וחברות ואהבה, על פרידות מכל מיני סוגים
בשלב כלשהו אני בטוחה שהייתי אמורה להרגיש משהו בשלב שבו היא שפכה את הלב ואמרה שאחרי מה שהיא עברה, היא לעולם לא תהיה ה'אישה האחרת' עבור אף אחד
אבל אני חסרת תקנה בענייני מוסר (השכל) וכל מה הרגשתי זה רצון עז להיות אתך ברומא, כמו הדמויות בסרט.
מצד שני רציתי גם להיות אתך בסירת נהר בתעלות לונדון בדרך למסע לצרפת כמו בסוף הסרט
מצד שלישי השורה התחתונה הייתה שהאושר יכול להגיע בכל שלב בחיים ובדרכים מפתיעות וזה מוסר השכל שהפנמתי כבר מזמן
בקיצור, היה כיף כרגיל וכל דבר גרם לי לחשוב עליך❤
