מעומק הלב ישר לאויר

ואת יושבת שם על השטיח בסלון הקטן של הדירה השכורה שלך
והגשם שבחוץ מתמזג בהרמוניה מופלאה עם הדמעות שלא חדלות מלזלוג.
התמונות שלכם, ביחד, מפוזרות סביבך בלי הגיון, גם המכתבים ששלח לך..
את נזכרת בטיול שעשיתם בצפון, את הצחוק שלא פסק, את מגע ידו בשערך,
את ידו הבטוחה שעזרה לך לטפס בשביל הצר, בין העצים..את נזכרת בלחישות האהבה שלו באוזנך עת נעצמו עינייך בחיוך מתוק,
את נזכרת בגופו שאוחז בך ומתנועע איתך בריקוד שאין לו סוף.נזכרת בעיניו...
מוחקת לאיטך עדויות של אהבה.. שוברת אותן לרסיסים קטנים, בלתי נראים,
דוקרים..
נזכרת בבוקר האחרון שיצא מדירתך... את ריח הבושם שקנית לו ושעטף אותו כהילה, את מבטו המחייך,
את הנשיקה האחרונה, את המילה האחרונה, המגע ...
שבועיים חלפו.. מאז לא יצר קשר, לא ענה לטלפון שלו יותר, לא הגיב להודעות, למייל הארוך ששלחת לו..
הוא היה אמור לחזור אותו ערב, תיכננתם לכם ערב חמים תחת השמיכה,הביא סרט שרציתם לראות יחד,
הכנת לו את התבשיל שלך שכל כך אהב.. הדלקת נרות, דיסק של בלדות.... הוא לא הגיע, לא התקשר מאז.
מעולם לא אמר לך איפה הוא גר... חשבת על זה.. חצי שנה ולא היית אצלו..דירתך היתה קן האהבה שלכם..
גם מקום העבודה שלו לא היה נושא שדיברתם עליו.. החיבור ביניכם לא היה זקוק ליותר מדי מילים..
בתחילה חשבת שהיה עסוק מדי, אחר כך חשבת ששכח, לבסוף הבנת שאת לא שם יותר בשבילו.
את אף פעם לא תהיי. הדמעות לא מפסיקות לזלוג על לחייך. מציפות את נשמתך, מאכלות כל שביב שמחה שאי פעם חשת..

שבועיים קודם לכן –

אחותו היחידה ארגנה את סידורי ההלוויה האחרונים..המוות הפתאומי שלו היכה את כולם בתדהמה... מעולם לא היה חולה קודם לכן.
התקשרה לחבריו, לקרובי המשפחה.. הטלפונים היו רשומים כולם בפנקס הכתובות של הנייד שלו.
היא ידעה על קיומה, זכרה את שמה . חיפשה את מספר הטלפון שלה .. לשווא.
אז כיבתה את המכשיר והניחה אותו על המדף בחדרו, בין ערימת הספרים שכל כך אהב ויצאה להיפרד ממנו בפעם האחרונה.
היא לא ידעה, שמספר הטלפון של הבחורה ההיא שסיפר לה עליה בהתלהבות כה רבה היה רשום תחת "הנשמה שלי".


והשמים הליטו את פניהם בכלימה עצורה בשכבת עננים שחורה, כבדה ...
וגשם זלעפות הסיט את העולם ממקומו... ונפש אצורה אחת, לעולם לא תהיה בה יותר שלווה.


[u]