מעומק הלב ישר לאויר

אותן פיסות נייר שנקרעו לאלפי חתיכות קטנות וזיהמו את המרצפות החומות לא רק שלא הסתירו את הדרך הנכונה אלא סללו נתיב שלא היה יכול להתגלות אחרת.

ובלעדיהן, כך הסתבר בדיעבד, לא ניתן היה להבחין קודם לכן בין אמיתות ובין שקרים בין זיוף לבין כנות.

אותן פיסות נייר שנגזרו ביד בוטחת, התפזרו, באופן לא מפתיע במיוחד, באותה צורה אותה ראה בחלומו לילה קודם לכן.

מרבדים של דשא קפוא חוו מגע של קרן שמש ראשונה.

האור לא מסנוור אותך אפילו שהתריס בחדר שלך מורם.

את שומעת את ברז המים באמבטיה הפרטית שלך נסגר,

יודעת שהוא מתנגב עכשיו עם המגבת שלך,

ההיא, הכתומה עם הפסים האדומים, שהכנת לו על הכיסא שלך.

ולמרות השקט, את ממשיכה לשכב על המיטה שלך כשהידיים שלך אזוקות לצדדים,

כשהעיניים שלך מכוסות בצעיף והרגליים שלך פשוקות.

המוח שלך מתחלק כולו בין הירך הימנית לירך השמאלית

ואת חושבת על הרטיבות שלך שמאיימת להציף כל נקודה בתוכך.

וכל ישותך מתמצה עכשיו בנקודה קטנה אחת, נוקשה, מצפה.

הצעדים היחפים שלו על שטיח הבורדו שלך כמעט ולא נשמעים.

את מנחשת כיוון, מתמקדת בחושך כשאת מרגישה את חום הגוף שלו מתערבב עם זה שלך.

את פושקת את שפתייך כשלשונו חודרת לפיך, מערפלת, מערטלת את מוחך.

מחוסרת עכבות את משתלחת בנשימותייך כשהוא חודר לתוכך

בוחש בך את עצמו, מצמיד בחוזקה את ידיך למיטה,

עוצר בשבילך את העולם מלכת.

האור מבחוץ מסנוור אותך עכשיו.

אין קולות, אין שירה, את לא שומעת כלום מלבד קולות של שחר.

הגוף שלך הספיק להתקרר, הרגליים שלך מקופלות.

קולות של צעדים לא נשמעים יותר על שטיח הבורדו שלך.

ורק הריקנות הזו שאוחזת בך במקום אחר עכשיו,

מטלטלת את בית החזה שלך ומרוקנת את נשמתך מעצמך.

זו לא היתה הדרך שלו, גם לא המקום שלו.
למעשה, הוא לא היה אמור להיות שם בכלל
אלמלא אותה ישיבה פתאומית במקום ההוא,
אליה נקרא הבוקר ללא התראה מוקדמת
היה מעביר את יומו כרגיל במשרדו.

עייף ומותש הוא עשה את הדרך חזרה ברכבו.
ברמזור השלישי משם, לפני הפנייה ימינה
ראה אותה, נשענת בגבה על אחד הקירות
בסמוך לכביש.

הוא הספיק לראות את פניה הנרגשות בזמן שהיא
אחוזה בזרועות הגבר ההוא, שלא הכיר.
הספיק לראות אותם נצמדים גוף לגוף  לנשיקה שארכה
בעיניו כנצח, עד שצופרי המכוניות שמאחוריו
הזכירו לו שהנצח כבר כאן.

עבר את הרמזור והמשיך לנהוג כאוטומט
פנייה ימינה ועוד אחת ואחת אחרונה שמאלה. עלה על כביש החוף.

הנשימות שלו איבדו משפיותן.
ליבו ההולם טלטל את כל גופו.
ראשו איים להתפוצץ, מחשבות מתערבבות..
"השמיים כחולים היום ושוב ינואר בלי גשם" ברקע
והגרון שלו  נחנק והדמעות ללא שליטה.

נהג המשאית שנסעה במסלול הנגדי  כיבה את הסיגריה
במאפרה שלידו והציץ בשעונו. עוד חצי שעה נותרה כדי לסיים
את יום העבודה שלו חשב לעצמו.. חצי שעה עוברת מהר..

"ויודעת שאף אחת לא תופסת את המקום שלי"
הרגיש את הצריבה בחזה.. את הכאב הגדול..
לקח את הטלפון לידו, התחיל לכתוב לה הודעה .. ומחק.
כתב .. ומחק.. והשאיר מחוק , לא היה יכול.

לפתע הוא ראה אורות גבוהים מולו, במסלול הנגדי.
בשניה אחת הוא סובב את ההגה וחתך שמאלה לתוך המשאית שממול.

"תאונות הדרכים בכביש 85 גבו הערב קורבן נוסף" היתה הידיעה השלישית שהקריאה יונית לוי במהדורת החדשות של ערוץ 2.
"גורמים בכירים במשטרה שוב מטילים אשם על הגורם האנושי,
נהג המשאית, בעל 27 הרשעות קודמות, שוחרר אחרי חקירה קצרה".

ריח של דם ומתכת מעוכה עלה מהכביש.
עת פינה הגרר המאובק את ריכבו החל גשם ראשון לטפטף ולנקות את האויר.

איש מהסובבים לא שמע את הפלאפון שלו מצלצל שוב ושוב מהתעלה
הסמוכה לרכב המעוך.

ורק השם שלה הבהב שוב ושוב מהצג החשוך כבקשת סליחה.

Oh simple thing where have you gone

בחיים הפתלתלים שלה

היא היתה זקוקה לשוליים רחבים,

כאלו, שנמצאים לצידך לאורך הדרך

כאלו, שנותנים לך זמן לתקן לפני הנפילה.

איתו היא הרגישה כפי שחשה

כשירדה בג'יפ המקומי 

בדרך המוות בבוליביה:

מוקסמת, נפעמת מהנוף המרטיט

בזמן שהיא נדחקת לפי התהום

וכולה נתונה לחסדי האלים.

גם איתו היא ידעה שכל סטייה

מהנתיב המדוייק שלו איתה

תעיף אותה למטה,

תשרוף את נשמתה,

תנפץ אותה על הצוקים המחכים.

גם הוא ידע את זה.

ידע ושיחק בנפשה הרוטטת.

המציא מילים רק עבורה,

כיבס את שאריות החופש שלה.

האורות המהבהבים כולם לא עזרו לה להבחין

כשהחליטה ללכת על השוליים

בדרך שמעולם לא היו לה שוליים.

אלי האינקה מעולם לא היו סלחניים.

את עומדת שם עם השקט שלך במבט שסופר רצפות,
עומדת ומבינה היטב את המשמעויות.
אין כמו משמעויות דקות כדי לשרטט את הגבולות הנכונים.
זה מובן לך שאסור לך לחרוג ממעגל הגיר שמסביבך,
שכל כך צמוד אלייך עד שכמעט נושק לגופך
ולמרות שאת לבד ועם עצמך
את נזהרת שלא לצאת מהקווים שצוירו שם בשבילך.

את לא זזה למרות שהשרירים שלך כבר מזמן הפסיקו לחייך.
נושמת לאיטך, סופרת נשימה ועוד נשימה ועוד אחת.
השעונים שנלקחו מאזור הראייה שלך מותירים אותך
ללא תחושת זמן , גם החדר האפל לחלוטין לא מאפשר
לך להעריך כמה זמן עבר מאז שיצאתי.
במקומם את משתמשת בפעימות הלב שלך.
מנסה למנות אותן, מתבלבלת, מתייאשת, ומתחילה מחדש.

חלון פתוח.
הרוח הקרירה חודרת לתוך הגוף העירום שלך
מרקידה כמו נמלים את עמוד השידרה שלך.
הקרירות הזו גורמת לפיטמות שלך להזדקר.
לא רק היא.
הרטיבות בין רגלייך, שהתחילה מהרגע בו אמרתי לך
להוריד הכל, מהרגע בו צעדת לתא הדמיוני שלך,
מהרגע בו מסרת לי את שעון היד שלך והחוטיני השחור שהורדת
עוטפת את כל ישותך עכשיו,
מסירה כל מחשבה אחרת ממוחך.
את זוכרת שאסרתי עלייך לגעת בעצמך
את מודעת לזה שאסור לך לגמור,
מרגישה את החום, את התשוקה,
מצליבה רגליים כדי לנסות להרגיע, לחינם
ולא נוגעת.

את עומדת שם עם השקט שלך ומחכה שאחזור.
מתישהו, כשאחליט שזה הספיק לך, אני אחזור.
את לבד, חופשייה לעשות ככל העולה על רוחך
ובכל זאת נזהרת שלא לצאת מהקווים שצויירו שם בשבילך.
עומדת ערומה במעגל הקטן, לא קשורה.
לא קשורה, אבל כבולה יותר מאי פעם.

וכשאני מוצא את עצמי זוחל בשמונים קמ"ש מעצבנים
אחרי איזה טנדר לבן ומזוהם לאורך כל הירידה הארוכה הזו,
המתעקלת ימינה סביב ההר, עובר לי בראש שכמה מתסכל
קו ההפרדה הלבן, המגביל, שולל ההחלטות, המתוח בין הנתיבים
ומצד שני כמה שחרור הוא מזרים לאותה נקודה בדיוק.

זה לא כזה מסובך אני אומר לך, כשאני ממשיך לקשור את המג'יק כך שהגוף שלו יכסה

את כל הכוס הפעור שלך. מקפיד שהוא יהיה צמוד לדגדגן הרותח שלך.

הרגליים המורמות שלך מפושקות רחב וכמעט שנוגעות במיטה.

"הידיים שלי נרדמות" את ממלמלת ומנסה לשפר תנוחה כשהגב שלך לוחץ עליהן ועל אזיקי המתכת

שהן לכודות בו. את מרימה את הגב מהמיטה ואני מביט לרגע על נסיונות הסרק שלך ומחייך.

 ערב קודם :

"אני לא מתחברת לזה" את כותבת לי כשאת פותחת את הלינק לסרטון ששלחתי לך,

"אל תזיזי את העיניים מהמסך, אני רוצה שתתרכזי"..

עשר דקות.

בחזרה :

אני מעלה את הסרט על הלפטופ שלי. מול העיניים שלך, מפעיל את המג'יק, עוצמה 4.

היד שלי, מרפרפת על הבטן שלך, השדיים שלך, מלטף , צובט.

העיניים שלך נעוצות במסך.. ואז האגן שלך מתחיל, לא רצוני, לעלות ולרדת אל מול המג'יק שצמוד אליו.

מעלה ל 6..

"אדוני" ארוך נפלט מהפה שלך והאגן שלך עולה ויורד מהר יותר.

אני מצמיד אצבע לפה שלך.. "שששש" להתרכז..

את מתחילה לגנוח.. "כן.. אלוהים.. פאק"

"את רוצה את זה" אני שואל.. 

מחייך לעצמי, כאילו שאני לא יודע מה התשובה..

"כןןן אני רוצה את זה.. בדיוק ככה.. בבקשה..."

עוצמה 9..

את מזדיינת בעוצמות שלא ראיתי אותך בחיים..

עפה באויר, גבוה, גבוה..

מחדיר שתי אצבעות ארוכות לכוס שלך, הכי עמוק שאני יכול.

את צורחת, צורחת.. והכוס שלך משפריץ על האצבעות שלי, על המג'יק, על המיטה, נראה שכל החדר מתמלא..

ממשיך לזיין אותך עם שתי האצבעות שלי ואת מביאה עוד אחת ועוד אחת..

אני לא מוציא את האצבעות מהכוס שלך גם כשהמג'יק כבר לא מחובר אלייך.

ההתכווצויות החזקות האלו, אוהב אותן.

העיניים שלך עצומות. את נמצאת איפשהו.. בחלל.

ממלמלת : "אני רוצה את זה אדוני, באמת רוצה את זה"..

מנשק אותך עכשיו.. 

קצב התנועות שלו בתוכך הולך וגובר כשהרגליים הארוכות שלך מקיפות בחוזקה את אגנו.. איברו חודר את תוכך, ממלא אותך ולשונו החמה חולפת על שדייך, אחד ועוד אחד, מרטיבה אותם, מטריפה את חושיך. הציפורניים החדות שלך חורצות שורות דקות אדומות בגבו והוא בתגובה סוגר את שיניו על אחת מפטמותייך הזקורות. אנקה שנפלטת מפיך, בלי רצון, מגבירה עוד יותר את הרטיבות הרבה שבין רגליך.
ואז, כשאת מרגישה שאין יותר דרך חזרה, את צועקת "תביא אותו... עכשיו".
והוא מרים את ראשו לרגע ונוטל את אקדח התופי מהשידה, מצמיד אותו לרקתך.. נזהר שלא ללחוץ על ההדק... התנועות שלך נעשות חדות עכשיו, את ממקמת את אצבע יד ימין שלך על הדגדגן הנפוח שלך בין גופו לגופך. האגן שלך עולה ויורד בפראות. סוחטת את כולו לתוכך.. שדייך עולים ויורדים בקצב מטורף , נשימתך נעתקת.. ואז את מושיטה את ידך השנייה, הפנויה, מגבו השרוט אל ההדק של האקדח שבידו. וכשהטלטלות אוחזות בכל תא ותא מגופך, את לוחצת על ההדק...

אני מכיר אותך ולא מהיום.
"ילדת שכונה", ככה את כינית את עצמך. את השם האמיתי שלך אף אחד כבר לא זכר, גם לך בעצמך כבר היה קשה לזכור. כולם בשכונה קראו לך ניקיטה, "ניקיטה המלכה".
בגיל 21 כבר היית ממוקמת במעמד של כבוד בהירארכיה השכונתית. מעמד כזה מגיע רק אחרי שאתה מביא הוכחות חיות, חותכות.. חותכות תרתי משמע. ואת היית טובה בזה. מאוד טובה.
מגיל 15 את שם עם כל החבר'ה. את מודה שאת לא זוכרת את עצמך לפני כן. במושגים רבים החיים שלך התחילו רק בגיל 15. לטוב ולרע.
עם החרא שחילל את חייך, בחושך, בלי שיכולת להתנגד.. עם הסכין שהצמיד לגופך בזמן שקרע אותך, קרע את נשמתך, פער בך בורות של אדישות לחיים, תהומות של קור רוח, צללים של חוסר אכפתיות מכולם וגם מעצמך. בעיקר מעצמך.

שם בשכונה שליד הבית שלך, השוטרים אף פעם לא היוו בעיה. גם הפשיטות על השכונה, אחת לכמה לילות, לא הפריעו לפעילות הרוחשת.
בין ה"חבר'ה" היה אפשר למצוא את כל האנשים המעניינים בעולם התחתון. ציון היה הבולט שבהם. אי אפשר היה להתעלם ממנו. אחרי שני ניסיונות חיסול שנגמרו בפציעות בלבד היה לו קשה להסתיר את הצליעה שלו.
אף אחד לא העיר לציון על הצליעה הקשה שלו חוץ מפעם אחת בפליטת פה של אחד מהזוטרים שלא הכירו. פליטת פה שנגמרה בחדר הגופות באבו כביר.

ציון אהב אותך . הוא הכיר אותך מאז. מאז שנכנסת לעניינים בחופש הגדול בין כיתה ט' ו - י'. כמה ימים אחרי שהבן זונה ההוא לקח את נשמת הילדה שלך והפך אותה למישהי אחרת.
אף בת לפניך לא נכנסה לפניך לחבורה של ציון. אף אחת.
בערב הראשון כשירדת לשם, כשנכנסת לקיוסק של סימו, כבר אז הרגשת שאין לך יותר מה להפסיד.
אפילו שמץ של מבוכה לא עלה על פנייך כשכל המבטים הוסבו לכיוונך. הקומה שלך, הזקיפות שלך, הלבוש החושפני שעטית על עצמך ובעיקר המבט.
יש משהו במבט שלך, ניקיטה, שיכול היה ויכול גם היום להקפיא כל אחד.. אפילו את ציון.
וציון הרים אז את ידו וסימן לך לשבת לידם. זו היתה ההתחלה.

כן. היה בך משהו שגרם לציון לסמוך עלייך ולהתאהב בך. כשלמדתי להכיר אותך גם ידעתי להצביע בדיוק על המשהו הזה.
השקט שלך, הראש שלך, היופי שלך ובעיקר התעוזה שלך. תעוזה שאי אפשר למצוא גם אצל טייסי קרב מנוסים. תעוזה שמגיעה ממקום אחר.

את אף פעם לא פחדת משום דבר. וכשאני אומר שום דבר אני מתכוון לשום דבר.

את חיית את החיים שלך מאז אותו יום כאילו אין לך מה להפסיד. כאילו שזמניותם היא חלק מהנצחיות שבהם. התפיסה הזו הלמה את החיים בשכונה. לכן הרגשת שם בבית.

כמה חודשים לאחר שהגעת, ציון עשה אותך למקשרת. מקשרת בין החבר'ה
ש"בפנים" לחבר'ה ש"בחוץ".
הג'וב הזה, ששמור לבעלי סוד בלבד, שם אותך בעמדת מפתח בשכונה.
לא היה מסר סמוי או גלוי שעבר בין הכלואים לאלו שבחוץ שלא עבר דרכך:
משלוחי סמים, פריצות מתוכננות, כספים שעוברים מיד ליד. ואת עשית את זה טוב. כל כך טוב שבגיל 20 הפכת להיות הבוררת הכי נחשבת בשכונה ובשכונות שליד.

כולם ידעו שאצלך צדק נעשה ותמיד ומייד.
מקום הבוררות היה תמיד בחדר העליון במועדון הסנוקר בשכונה.
היית מגיעה עם ה – ב.מ.וו. החדש שלה שציון קנה לך . חותכת את הכביש ב 180 קמ"ש ונעצרת בחריקת בלמים ממש בכניסה למועדון.
העבריינים, שהיו מגיעים לבירור אצלך, ידעו שאין אצלך פשרות.
מי שלא מפחד ללכת עד הסוף גם לא מפחד שהאחרים יילכו עד הסוף.
והיה מוזר לראות מהצד את האנשים הכי מאיימים במדינה מתנהגים לצידך, ילדה בת 21, עם מבט של דוקרן קרח חד, כמו חתלתולים מפוחדים.

הבוררות הכי מרשימה היתה אחרי רצח וחיסול חשבונות של שתי משפחות פשע ידועות. במסגרת הסולחה הגיעו שני הרוצחים לבוררות אצלך.
ובכללי השכונה שלך לא היה חשבון לתחושות, פשוט כי לא היו תחושות.
אקדח תופי הונח על השולחן טעון בכדור אחד.
בבר, שעבד במועדון, ידע רק לספר אחר כך, ששני הרוצחים הסתכלו בך כלא מאמינים, ניסו להתנגד. אבל בלחץ הבוסים שלהם התחילו ב"משפט" שהסתיים בניפוץ הגולגולת של אחד מהם ובסיום מלחמת האיבה המתמשכת בין שתי משפחות הפשע.

חודשיים לאחר מכן בוצע שוד בתחנת הדלק "ראשונים". השודדים, ברכב גולף כסוף גנוב, טסו לעבר מקום המפגש בנתניה כשהמשטרה דולקת בעקבותיהם.. עשר דקות של מרדף והגולף התעופפה באויר ונחתה ברעש מחריש אוזניים הפוכה על הכביש. שלושת השודדים נהרגו. ביניהם גם ציון שלך.

אני הייתי עד לכאב שלך ניקיטה, להלם שלך... אני לא יכולתי להאמין כשראיתי אותך ברגע שהודיעו לך .

את ניקיטה - ילדת הברזל - נשברת. בפעם השנייה בחייך.

לא היה שום צורך לעשות בחירות בשכונה. לכולם היה ברור שמעכשיו את תהיי זו שתנהל את העניינים... האכזריות שלך ושיטות העבודה שלך הוציאו לא אחת את שוטרי מרחב ירקון מדעתם. ולמרות זאת ולמרות שזומנת עשרות פעמים לחקירות. מעולם לא נפתח לך תיק.
היה לך מספיק כסף להעמיד לצידך את הכרישים, עורכי הדין הפליליים הכי טובים בארץ.. היתה לך חוכמה להנחות אותם, לתת להם את הכלים.

בגיל 22 שלטת כבר על כל הכנופיות במרחב.
צ'יקו, האח של ציון, לקח אותך אז תחת חסותו, הלב שלו היה איתך, בשבילך . ואת מבחינתך, היית חסומה, ציון היה בראש שלך, במחשבות שלך יום ולילה.

דיברת איתי אז.. רצית לשנות כיוון. הבנת שהחיים על הקצה לא יביאו אותך לשום מקום טוב.
הרצון שלך היה לעזוב את השכונה, לעזוב את הכל. להביא לך שקט. להתחתן...
אבל האהבה שלך ל"משפחה" בשכונה לא הרשתה לך לעזוב. נאמנות, אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. צפוף כמו כת. לא עוזבים כת ככה סתם.
יותר מדי היה תלוי בך. יותר מדי עיניים בחנו אותך, ציפו ממך. את ידעת את זה.

שנה לאחר מכן צ'יקו ביקש ממך להתחתן איתו.
את לא אהבת את צ'יקו. אף פעם לא אהבת אף אחד אחרי ציון. אבל צ'יקו היה בחור טוב, ידעת שאת יכולה לסמוך עליו, הוא אהב אותך בלי סוף, ידעת שהוא יעשה הכל, אבל הכל, בשבילך והסכמת.
את מעולם לא שיתפת את צ'יקו ברצון שלך לעזוב את השכונה.

צ'יקו הכיר אותך מצויין. הוא ידע שאין לך גבולות. הוא ידע שהראש שלך בנוי אחרת. גם כשביקשת ממנו לזיין אותך כשאקדח טעון מכוון לראשך הוא לא הופתע... והסכים.

הנוקר מקיש אל מול ראשך. את לא יכולה להפסיק את טלטלות גופך בגמירה שלך למרות שציפית שכאן זה ייגמר.

צ'יקו הכיר אותך ניקיטה. אף כדור לא היה במחסנית של אקדח התופי שהיה על השידה.

ליד כל אחד שהולך על הקצה, צריך מישהו אוהב ושפוי שישמור עליו...