מעומק הלב ישר לאויר

את עומדת שם עם השקט שלך במבט שסופר רצפות,
עומדת ומבינה היטב את המשמעויות.
אין כמו משמעויות דקות כדי לשרטט את הגבולות הנכונים.
זה מובן לך שאסור לך לחרוג ממעגל הגיר שמסביבך,
שכל כך צמוד אלייך עד שכמעט נושק לגופך
ולמרות שאת לבד ועם עצמך
את נזהרת שלא לצאת מהקווים שצוירו שם בשבילך.

את לא זזה למרות שהשרירים שלך כבר מזמן הפסיקו לחייך.
נושמת לאיטך, סופרת נשימה ועוד נשימה ועוד אחת.
השעונים שנלקחו מאזור הראייה שלך מותירים אותך
ללא תחושת זמן , גם החדר האפל לחלוטין לא מאפשר
לך להעריך כמה זמן עבר מאז שיצאתי.
במקומם את משתמשת בפעימות הלב שלך.
מנסה למנות אותן, מתבלבלת, מתייאשת, ומתחילה מחדש.

חלון פתוח.
הרוח הקרירה חודרת לתוך הגוף העירום שלך
מרקידה כמו נמלים את עמוד השידרה שלך.
הקרירות הזו גורמת לפיטמות שלך להזדקר.
לא רק היא.
הרטיבות בין רגלייך, שהתחילה מהרגע בו אמרתי לך
להוריד הכל, מהרגע בו צעדת לתא הדמיוני שלך,
מהרגע בו מסרת לי את שעון היד שלך והחוטיני השחור שהורדת
עוטפת את כל ישותך עכשיו,
מסירה כל מחשבה אחרת ממוחך.
את זוכרת שאסרתי עלייך לגעת בעצמך
את מודעת לזה שאסור לך לגמור,
מרגישה את החום, את התשוקה,
מצליבה רגליים כדי לנסות להרגיע, לחינם
ולא נוגעת.

את עומדת שם עם השקט שלך ומחכה שאחזור.
מתישהו, כשאחליט שזה הספיק לך, אני אחזור.
את לבד, חופשייה לעשות ככל העולה על רוחך
ובכל זאת נזהרת שלא לצאת מהקווים שצויירו שם בשבילך.
עומדת ערומה במעגל הקטן, לא קשורה.
לא קשורה, אבל כבולה יותר מאי פעם.