מעומק הלב ישר לאויר

הגעתי אל האופק

נגעתי בו

והוא היה כל כך חיוור.

ישבתי אחר הצהריים אחד עם קפה וסיגריה

קראתי איזה ספר שירים חדש בשביל הכייף

וראיתי אותו פתאום כל כך קרוב,

קרוב, כפי שאף פעם לא היה.

אז לגמתי עוד אחת מהקפה

ולקחתי איתי בקבוק מים קטן

וכמה סיגריות לדרך

והלכתי אליו.

הוא לא התרחק

נשאר במקומו

כמו מחכה רק לי.

הגעתי אל האופק

נגעתי בו

והוא היה כל כך חיוור

כל כך עצוב וסגור ומכונס בעצמו.

אז התיישבתי לידו וסיפרתי לו

על כמה שהוא יפה מרחוק

וכמה שירי אהבה נכתבו עליו

וכמה תקוות תלו בו כולם

והוא הסתכל אלי במבט מושפל

ולא חייך.

הבטחתי לו שכשאחזור אכתוב עליו שיר

כמו שכתבתי לכולם

אבל הוא הרגיש שאני משקר

אני שקרן גרוע.

הנחתי את ידי בידו

והיא היתה קפואה, כחולה

כאילו שהשמש לא ביקרה אותו מעולם.

כך ישבנו ושתקנו

ועישנתי את כל הסיגריות שהיו לי בכיס

והוא לא אמר מילה

רק ניסה להביט את מבטו מעיניי

כמתבייש.

אז אחרי שעה, אול שעתיים של שתיקה

קמתי ממנו ללכת

וראיתי אותו מרים את ראשו

כרוצה לשאול ולא יודע איך

ומייד התחרט וחזר להסתכל על הים הרחב שפרוש לרגליו.

רציתי ללטף את ראשו

לענות לו על שאלה שלא נשאלה

אך הדמעה הגדולה שניקוותה בקצה עינו המקומטת

הביכה אותי, עצרה אותי מללטף.

מעולם לא חשבתי שגם האופק בוכה לפעמים.

אמרתי לו שלעולם אצפה בו, שאתגעגע,

שהוא נתן לי כל כך הרבה.

כשחזרתי למקומי, ישבתי לכתוב שיר.

רציתי לספר לכולם שמעבר לאופק

השמים לא כחולים יותר.

רציתי לספר לכולם שמעבר לאופק אין כלום חוץ

מחושך וקור ולבד.

ניסיתי לכתוב, אבל לא יצא לי כלום.

הגעתי אל האופק

נגעתי בו

והוא היה כל כך חיוור

ופעם, כשאהיה לי זמן, אכתוב עליו שיר.

הבטחתי לו.

אין יותר זמני מענן לפני הגשם
ואין יותר זמנית מהקשת שלאחריו.

אין יותר זמני מאורו של פנס כיס
ואין יותר זמנית מערימה של אפר ברוח סערה.

אין יותר זמנית מנשיקת פרידה אחת
ואין יותר זמני מרגע קסום אחד של אושר
והכי זמני הוא החיוך שלך.

כשאת יוצאת מדלת הצימר, העיניים שלך מכוסות בצעיף השחור שאת הבאת, בדיוק למטרה הזו.

"אטום לגמרי" הדגשתי. 

אני לבוש, מחזיק את כף היד שלך ומוביל אותך החוצה, עירומה לגמרי, כשהידיים שלך אזוקות לאחור לחצר הגדולה שבחוץ.

אני לא בטוח אם היד שלך מזיעה ביד שלי מהחום שבחוץ או מהלחץ,

בעצם, ממש לא חם בחוץ. 

עכשיו זה הזמן שלך לשבת על המדרגה שפונה לכיוון השער הירוק הסגור שפונה לכביש.

אני לוחץ קלות על הכתף שלך, ותומך בך כשאת מתיישבת עליה.

מבחוץ אפשר לשמוע שני גברים שמדברים ביניהם בקול רם, מכירת מכונית, מתמקחים, יש לה דפיקה פה, דפיקה שם.

השיחה הקולנית שלהם לא מפריעה לי לפשק עם הנעל שלי את הרגליים שלך, רחב, כשהחור הפתוח שלך

מכוון לרחוב. האצבע שלי עושה את דרכה לתוכך כשאת פולטת גניחת הפתעה ארוכה.

"כלבה קטנה, הכוס שלך רטוב לגמרי" מחליק אצבעות של היד השניה אל הבטן שלך, מתחת לשדיים, לפיטמות..

"גב זקוף, תבליטי את השדיים שלך". 

את מותחת את הידיים שלך אחורה.. מזיזה לאט את האגן שלך על האצבע שבתוכך ורועדת לי ביד, מהתרגשות.

משחרר את האזיקים ממך.. מרחיב את הפישוק שלך.

"לאונן יפה" אני מסנן ואת דוחפת את האצבעות שלך לכוס הפעור ומשפשפת מהר את הדגדגן שלך.

"תזדקפי יותר, תציגי את השדיים שלך, לא לזוז מילימטר"..

אני ניגש אל השער ופותח את הדלת השחורה שבו.. חריקת הדלת על הצירים שלה לא משאירות מקום לספק.

את לא זזה.. מגבירה את הקצב.. הרגליים שלך נשארות מפושקות רחב, השדיים שלך מוצגות לראווה, בדיוק כפי שהשארתי אותך.

עומד בשער, מסתיר אותך בגוף שלי אבל רעש המכוניות החולפות.. ושני הגברים הקולניים שם..

מתבונן בך.

עיניים מכוסות. הידיעה של חוסר הידיעה שלך מטריפה אותי.. ואותך. הידיים שלך חופרות, משפשפות, כמו מכונה עכשיו..

הגוף שלך על המדרגה עולה ויורד ואני רואה את הנשימות המהירות שלך כשאת מרגישה את כל הרחוב צופה בך עכשיו.

והשניים האלה: "בוא, תראה מהצד הזה של המנוע, נכנסו בה ? כמה פעמים דפקו אותה ?"

ואת ממשיכה לדפוק את עצמך עוד דקה אחת שמספיקה לך לעוף לשמיים, נושכת שפתיים, שלא ישמעו..

את כל כך יפה כשאת גומרת..  

"בבקשה, עוד טיפה" את אומרת ואני מביט עמוק בתוך העיניים המשוועות שלך.

מחייך אותי לראות אותך מחפשת כל סוג של מגע קלוש כשהרגליים המפושקות שלך קשורות לצדדים.

את כבר לא גונחת. זה נשמע יותר דומה ליללות של חתול רעב כשהאגן שלך עולה ויורד בגובה המוגבל,

כשאת מנסה לשחזר משהו.. גם כשאת מזדיינת עם האויר בחדר.

"ששש לא לזוז עכשיו" אני ספק לוחש לך ומקרב את הסטאר החדש לכיוון הדגדגן  שלך.

לא נוגע בו. רק נותן לך לדמיין,בעיניים עצומות, את הרטט המטורף שמתקרב לאט לאט.

נדמה לי שאני שומע שאגת תסכול, שמזכירה לי מישהו שמותח את ידו עד קצה היכולת כדי להגיע למשהו

שהוא ממש אבל ממש צריך.. והאצבע נוגעת, רק נוגעת, לא אוחזת. 

את מותחת את החבלים, מותחת את האגן שלך למעלה, הפנים שלך סמוקות ממאמץ, 

הידיים שלך, שאזוקות מאחורי הגב, לא עושות לך את החיים קלים יותר, נאנקת.

אם היה מותר לך לקלל עכשיו, אני בטוח שהיית שופכת עליי את כל אוצר המילים שלמדת

אבל את פוקחת עינים ורק מסתכלת עליי במבט מיוסר, מתחנן.. 

"בבקשה, אני אעשה כל מה שתרצה, בבקשה תן לי.. "

"מה עוד אני יכול לרצות ולא עשית.. " אני שולח לך בקטנה, משועשע.

אם היית יכולה להרוג אותי כאן ועכשיו..

אני לא יכול שלא להבחין ברטיבות שלך שנוטפת ונוזלת מתוך הכוס הפתוח שלך.

 ואז בלי הכנה מוקדמת מצמיד את הסטאר הרוטט לדגדגן שלך.. "20 שניות יש לך או שאת מוותרת"

ואת, את מזדיינת איתו במהירות כל כך גבוהה, כאילו שסוף העולם מגיע, ואולי זה נכון.

10 שניות ואת מתפוצצת, בצרחה שמטלטלת את כל העיר. 

כשאני מדליק לשנינו סיגריות ומקרב את שלך אל בין השפתיים היפות שלך, אני רואה את 

הרעידות הקטנות האלה שלא עוצרות בין לחישות התודה הרפות.

טוטאליות אולטימטיבית.. 

אלתרמן כפרה עליו, המילים, המילים..  כל כך מדוייק.

לילה.

השעון המקולל הזה לא מפסיק להחליף דקה בדקה.

המחשבות שלי משחקות איתי תופסת.

סיימתי לראות את כל העונות של שובר שורות, שוב, ברצף. הסדרה הכי שווה ever.

תסריט גאוני ובימוי גאוני יותר שפורט על ניואנסים דקים ועצבים רגישים.

אחת הפעמים הבודדות ששמחתי שהזכרון הפארשי שלי לא ממש זוכר את הסדרה שראיתי

רק לפני שנתיים. אחרת אני לא מבין  איך רותקתי אליה מהופנט, בדיוק כמו בפעם הראשונה, עוד

פרק, עוד פרק.

זכרתי סצנות, מסויימות, כאלו שמשאירות טביעת אצבע בחושים שלך.

ובעיקר זכרתי רגשות. והסדרה הזו בנויה על האבא והאמא של הרגשות שבכדי לנשום אותם עמוק

ובקצב הנכון ביחד עם הדמויות, כנראה שצריך לראות אותה שוב.

הראש בשמאל, שוב, עוד שעה מתחלפת – "מה יהיה ? "

הגדרות, דבר כל כך נזיל. תמיד היו, תמיד יהיו.

צריך לסדר את הראש. לא, צריך זו לא המילה המדוייקת. חייב זה המינוח.

ואיזה זמן טוב יותר יש לסדר את הראש בחושך, בלילה, כשאתה בוהה בתקרה או בשעון

המעצבן הזה שלא מפסיק לזוז ולהחליף דקות, כאילו שעל הזין שלו שייגמר תיכף הלילה.

ואיך אפשר לסדר את הראש כשכל מה שאתה רוצה זה רק להרדם ?

לילה, כבר עוד מעט לא.

המחשבות שלי ממשיכות עם התופסת ועכשיו כבר אין לי כוח לרדוף אחריהן יותר.

יאללה, שתלכנה ימינה, שמאלה, למעלה, למטה. לא משחק איתן יותר.

קפה, סיגריה, שקט.

[/url]

היום הזה הוא התחלה
תחשוב אתה יכול אחרת
והתשובה לשאלה
בתוכך היא מסתתרת

[url]

וגשם עז מלווה בשטף של ברד ניטח והרטיב את שמשת הרכב כמהלומות קרב.

ומחוצה לו - ריח האדמה הספוגה, המופתעת, כמו לאחר הגשם הראשון.

נשימה עמוקה - אמצע מאי - רגע של עונג..

ואת יושבת שם על השטיח בסלון הקטן של הדירה השכורה שלך
והגשם שבחוץ מתמזג בהרמוניה מופלאה עם הדמעות שלא חדלות מלזלוג.
התמונות שלכם, ביחד, מפוזרות סביבך בלי הגיון, גם המכתבים ששלח לך..
את נזכרת בטיול שעשיתם בצפון, את הצחוק שלא פסק, את מגע ידו בשערך,
את ידו הבטוחה שעזרה לך לטפס בשביל הצר, בין העצים..את נזכרת בלחישות האהבה שלו באוזנך עת נעצמו עינייך בחיוך מתוק,
את נזכרת בגופו שאוחז בך ומתנועע איתך בריקוד שאין לו סוף.נזכרת בעיניו...
מוחקת לאיטך עדויות של אהבה.. שוברת אותן לרסיסים קטנים, בלתי נראים,
דוקרים..
נזכרת בבוקר האחרון שיצא מדירתך... את ריח הבושם שקנית לו ושעטף אותו כהילה, את מבטו המחייך,
את הנשיקה האחרונה, את המילה האחרונה, המגע ...
שבועיים חלפו.. מאז לא יצר קשר, לא ענה לטלפון שלו יותר, לא הגיב להודעות, למייל הארוך ששלחת לו..
הוא היה אמור לחזור אותו ערב, תיכננתם לכם ערב חמים תחת השמיכה,הביא סרט שרציתם לראות יחד,
הכנת לו את התבשיל שלך שכל כך אהב.. הדלקת נרות, דיסק של בלדות.... הוא לא הגיע, לא התקשר מאז.
מעולם לא אמר לך איפה הוא גר... חשבת על זה.. חצי שנה ולא היית אצלו..דירתך היתה קן האהבה שלכם..
גם מקום העבודה שלו לא היה נושא שדיברתם עליו.. החיבור ביניכם לא היה זקוק ליותר מדי מילים..
בתחילה חשבת שהיה עסוק מדי, אחר כך חשבת ששכח, לבסוף הבנת שאת לא שם יותר בשבילו.
את אף פעם לא תהיי. הדמעות לא מפסיקות לזלוג על לחייך. מציפות את נשמתך, מאכלות כל שביב שמחה שאי פעם חשת..

שבועיים קודם לכן –

אחותו היחידה ארגנה את סידורי ההלוויה האחרונים..המוות הפתאומי שלו היכה את כולם בתדהמה... מעולם לא היה חולה קודם לכן.
התקשרה לחבריו, לקרובי המשפחה.. הטלפונים היו רשומים כולם בפנקס הכתובות של הנייד שלו.
היא ידעה על קיומה, זכרה את שמה . חיפשה את מספר הטלפון שלה .. לשווא.
אז כיבתה את המכשיר והניחה אותו על המדף בחדרו, בין ערימת הספרים שכל כך אהב ויצאה להיפרד ממנו בפעם האחרונה.
היא לא ידעה, שמספר הטלפון של הבחורה ההיא שסיפר לה עליה בהתלהבות כה רבה היה רשום תחת "הנשמה שלי".


והשמים הליטו את פניהם בכלימה עצורה בשכבת עננים שחורה, כבדה ...
וגשם זלעפות הסיט את העולם ממקומו... ונפש אצורה אחת, לעולם לא תהיה בה יותר שלווה.


[u]