"בבקשה, עוד טיפה" את אומרת ואני מביט עמוק בתוך העיניים המשוועות שלך.
מחייך אותי לראות אותך מחפשת כל סוג של מגע קלוש כשהרגליים המפושקות שלך קשורות לצדדים.
את כבר לא גונחת. זה נשמע יותר דומה ליללות של חתול רעב כשהאגן שלך עולה ויורד בגובה המוגבל,
כשאת מנסה לשחזר משהו.. גם כשאת מזדיינת עם האויר בחדר.
"ששש לא לזוז עכשיו" אני ספק לוחש לך ומקרב את הסטאר החדש לכיוון הדגדגן שלך.
לא נוגע בו. רק נותן לך לדמיין,בעיניים עצומות, את הרטט המטורף שמתקרב לאט לאט.
נדמה לי שאני שומע שאגת תסכול, שמזכירה לי מישהו שמותח את ידו עד קצה היכולת כדי להגיע למשהו
שהוא ממש אבל ממש צריך.. והאצבע נוגעת, רק נוגעת, לא אוחזת.
את מותחת את החבלים, מותחת את האגן שלך למעלה, הפנים שלך סמוקות ממאמץ,
הידיים שלך, שאזוקות מאחורי הגב, לא עושות לך את החיים קלים יותר, נאנקת.
אם היה מותר לך לקלל עכשיו, אני בטוח שהיית שופכת עליי את כל אוצר המילים שלמדת
אבל את פוקחת עינים ורק מסתכלת עליי במבט מיוסר, מתחנן..
"בבקשה, אני אעשה כל מה שתרצה, בבקשה תן לי.. "
"מה עוד אני יכול לרצות ולא עשית.. " אני שולח לך בקטנה, משועשע.
אם היית יכולה להרוג אותי כאן ועכשיו..
אני לא יכול שלא להבחין ברטיבות שלך שנוטפת ונוזלת מתוך הכוס הפתוח שלך.
ואז בלי הכנה מוקדמת מצמיד את הסטאר הרוטט לדגדגן שלך.. "20 שניות יש לך או שאת מוותרת"
ואת, את מזדיינת איתו במהירות כל כך גבוהה, כאילו שסוף העולם מגיע, ואולי זה נכון.
10 שניות ואת מתפוצצת, בצרחה שמטלטלת את כל העיר.
כשאני מדליק לשנינו סיגריות ומקרב את שלך אל בין השפתיים היפות שלך, אני רואה את
הרעידות הקטנות האלה שלא עוצרות בין לחישות התודה הרפות.
