מעומק הלב ישר לאויר

לילה.

השעון המקולל הזה לא מפסיק להחליף דקה בדקה.

המחשבות שלי משחקות איתי תופסת.

סיימתי לראות את כל העונות של שובר שורות, שוב, ברצף. הסדרה הכי שווה ever.

תסריט גאוני ובימוי גאוני יותר שפורט על ניואנסים דקים ועצבים רגישים.

אחת הפעמים הבודדות ששמחתי שהזכרון הפארשי שלי לא ממש זוכר את הסדרה שראיתי

רק לפני שנתיים. אחרת אני לא מבין  איך רותקתי אליה מהופנט, בדיוק כמו בפעם הראשונה, עוד

פרק, עוד פרק.

זכרתי סצנות, מסויימות, כאלו שמשאירות טביעת אצבע בחושים שלך.

ובעיקר זכרתי רגשות. והסדרה הזו בנויה על האבא והאמא של הרגשות שבכדי לנשום אותם עמוק

ובקצב הנכון ביחד עם הדמויות, כנראה שצריך לראות אותה שוב.

הראש בשמאל, שוב, עוד שעה מתחלפת – "מה יהיה ? "

הגדרות, דבר כל כך נזיל. תמיד היו, תמיד יהיו.

צריך לסדר את הראש. לא, צריך זו לא המילה המדוייקת. חייב זה המינוח.

ואיזה זמן טוב יותר יש לסדר את הראש בחושך, בלילה, כשאתה בוהה בתקרה או בשעון

המעצבן הזה שלא מפסיק לזוז ולהחליף דקות, כאילו שעל הזין שלו שייגמר תיכף הלילה.

ואיך אפשר לסדר את הראש כשכל מה שאתה רוצה זה רק להרדם ?

לילה, כבר עוד מעט לא.

המחשבות שלי ממשיכות עם התופסת ועכשיו כבר אין לי כוח לרדוף אחריהן יותר.

יאללה, שתלכנה ימינה, שמאלה, למעלה, למטה. לא משחק איתן יותר.

קפה, סיגריה, שקט.