הגעתי אל האופק
נגעתי בו
והוא היה כל כך חיוור.
ישבתי אחר הצהריים אחד עם קפה וסיגריה
קראתי איזה ספר שירים חדש בשביל הכייף
וראיתי אותו פתאום כל כך קרוב,
קרוב, כפי שאף פעם לא היה.
אז לגמתי עוד אחת מהקפה
ולקחתי איתי בקבוק מים קטן
וכמה סיגריות לדרך
והלכתי אליו.
הוא לא התרחק
נשאר במקומו
כמו מחכה רק לי.
הגעתי אל האופק
נגעתי בו
והוא היה כל כך חיוור
כל כך עצוב וסגור ומכונס בעצמו.
אז התיישבתי לידו וסיפרתי לו
על כמה שהוא יפה מרחוק
וכמה שירי אהבה נכתבו עליו
וכמה תקוות תלו בו כולם
והוא הסתכל אלי במבט מושפל
ולא חייך.
הבטחתי לו שכשאחזור אכתוב עליו שיר
כמו שכתבתי לכולם
אבל הוא הרגיש שאני משקר
אני שקרן גרוע.
הנחתי את ידי בידו
והיא היתה קפואה, כחולה
כאילו שהשמש לא ביקרה אותו מעולם.
כך ישבנו ושתקנו
ועישנתי את כל הסיגריות שהיו לי בכיס
והוא לא אמר מילה
רק ניסה להביט את מבטו מעיניי
כמתבייש.
אז אחרי שעה, אול שעתיים של שתיקה
קמתי ממנו ללכת
וראיתי אותו מרים את ראשו
כרוצה לשאול ולא יודע איך
ומייד התחרט וחזר להסתכל על הים הרחב שפרוש לרגליו.
רציתי ללטף את ראשו
לענות לו על שאלה שלא נשאלה
אך הדמעה הגדולה שניקוותה בקצה עינו המקומטת
הביכה אותי, עצרה אותי מללטף.
מעולם לא חשבתי שגם האופק בוכה לפעמים.
אמרתי לו שלעולם אצפה בו, שאתגעגע,
שהוא נתן לי כל כך הרבה.
כשחזרתי למקומי, ישבתי לכתוב שיר.
רציתי לספר לכולם שמעבר לאופק
השמים לא כחולים יותר.
רציתי לספר לכולם שמעבר לאופק אין כלום חוץ
מחושך וקור ולבד.
ניסיתי לכתוב, אבל לא יצא לי כלום.
הגעתי אל האופק
נגעתי בו
והוא היה כל כך חיוור
ופעם, כשאהיה לי זמן, אכתוב עליו שיר.
הבטחתי לו.
