קצב התנועות שלו בתוכך הולך וגובר כשהרגליים הארוכות שלך מקיפות בחוזקה את אגנו.. איברו חודר את תוכך, ממלא אותך ולשונו החמה חולפת על שדייך, אחד ועוד אחד, מרטיבה אותם, מטריפה את חושיך. הציפורניים החדות שלך חורצות שורות דקות אדומות בגבו והוא בתגובה סוגר את שיניו על אחת מפטמותייך הזקורות. אנקה שנפלטת מפיך, בלי רצון, מגבירה עוד יותר את הרטיבות הרבה שבין רגליך.
ואז, כשאת מרגישה שאין יותר דרך חזרה, את צועקת "תביא אותו... עכשיו".
והוא מרים את ראשו לרגע ונוטל את אקדח התופי מהשידה, מצמיד אותו לרקתך.. נזהר שלא ללחוץ על ההדק... התנועות שלך נעשות חדות עכשיו, את ממקמת את אצבע יד ימין שלך על הדגדגן הנפוח שלך בין גופו לגופך. האגן שלך עולה ויורד בפראות. סוחטת את כולו לתוכך.. שדייך עולים ויורדים בקצב מטורף , נשימתך נעתקת.. ואז את מושיטה את ידך השנייה, הפנויה, מגבו השרוט אל ההדק של האקדח שבידו. וכשהטלטלות אוחזות בכל תא ותא מגופך, את לוחצת על ההדק...
אני מכיר אותך ולא מהיום.
"ילדת שכונה", ככה את כינית את עצמך. את השם האמיתי שלך אף אחד כבר לא זכר, גם לך בעצמך כבר היה קשה לזכור. כולם בשכונה קראו לך ניקיטה, "ניקיטה המלכה".
בגיל 21 כבר היית ממוקמת במעמד של כבוד בהירארכיה השכונתית. מעמד כזה מגיע רק אחרי שאתה מביא הוכחות חיות, חותכות.. חותכות תרתי משמע. ואת היית טובה בזה. מאוד טובה.
מגיל 15 את שם עם כל החבר'ה. את מודה שאת לא זוכרת את עצמך לפני כן. במושגים רבים החיים שלך התחילו רק בגיל 15. לטוב ולרע.
עם החרא שחילל את חייך, בחושך, בלי שיכולת להתנגד.. עם הסכין שהצמיד לגופך בזמן שקרע אותך, קרע את נשמתך, פער בך בורות של אדישות לחיים, תהומות של קור רוח, צללים של חוסר אכפתיות מכולם וגם מעצמך. בעיקר מעצמך.
שם בשכונה שליד הבית שלך, השוטרים אף פעם לא היוו בעיה. גם הפשיטות על השכונה, אחת לכמה לילות, לא הפריעו לפעילות הרוחשת.
בין ה"חבר'ה" היה אפשר למצוא את כל האנשים המעניינים בעולם התחתון. ציון היה הבולט שבהם. אי אפשר היה להתעלם ממנו. אחרי שני ניסיונות חיסול שנגמרו בפציעות בלבד היה לו קשה להסתיר את הצליעה שלו.
אף אחד לא העיר לציון על הצליעה הקשה שלו חוץ מפעם אחת בפליטת פה של אחד מהזוטרים שלא הכירו. פליטת פה שנגמרה בחדר הגופות באבו כביר.
ציון אהב אותך . הוא הכיר אותך מאז. מאז שנכנסת לעניינים בחופש הגדול בין כיתה ט' ו - י'. כמה ימים אחרי שהבן זונה ההוא לקח את נשמת הילדה שלך והפך אותה למישהי אחרת.
אף בת לפניך לא נכנסה לפניך לחבורה של ציון. אף אחת.
בערב הראשון כשירדת לשם, כשנכנסת לקיוסק של סימו, כבר אז הרגשת שאין לך יותר מה להפסיד.
אפילו שמץ של מבוכה לא עלה על פנייך כשכל המבטים הוסבו לכיוונך. הקומה שלך, הזקיפות שלך, הלבוש החושפני שעטית על עצמך ובעיקר המבט.
יש משהו במבט שלך, ניקיטה, שיכול היה ויכול גם היום להקפיא כל אחד.. אפילו את ציון.
וציון הרים אז את ידו וסימן לך לשבת לידם. זו היתה ההתחלה.
כן. היה בך משהו שגרם לציון לסמוך עלייך ולהתאהב בך. כשלמדתי להכיר אותך גם ידעתי להצביע בדיוק על המשהו הזה.
השקט שלך, הראש שלך, היופי שלך ובעיקר התעוזה שלך. תעוזה שאי אפשר למצוא גם אצל טייסי קרב מנוסים. תעוזה שמגיעה ממקום אחר.
את אף פעם לא פחדת משום דבר. וכשאני אומר שום דבר אני מתכוון לשום דבר.
את חיית את החיים שלך מאז אותו יום כאילו אין לך מה להפסיד. כאילו שזמניותם היא חלק מהנצחיות שבהם. התפיסה הזו הלמה את החיים בשכונה. לכן הרגשת שם בבית.
כמה חודשים לאחר שהגעת, ציון עשה אותך למקשרת. מקשרת בין החבר'ה
ש"בפנים" לחבר'ה ש"בחוץ".
הג'וב הזה, ששמור לבעלי סוד בלבד, שם אותך בעמדת מפתח בשכונה.
לא היה מסר סמוי או גלוי שעבר בין הכלואים לאלו שבחוץ שלא עבר דרכך:
משלוחי סמים, פריצות מתוכננות, כספים שעוברים מיד ליד. ואת עשית את זה טוב. כל כך טוב שבגיל 20 הפכת להיות הבוררת הכי נחשבת בשכונה ובשכונות שליד.
כולם ידעו שאצלך צדק נעשה ותמיד ומייד.
מקום הבוררות היה תמיד בחדר העליון במועדון הסנוקר בשכונה.
היית מגיעה עם ה – ב.מ.וו. החדש שלה שציון קנה לך . חותכת את הכביש ב 180 קמ"ש ונעצרת בחריקת בלמים ממש בכניסה למועדון.
העבריינים, שהיו מגיעים לבירור אצלך, ידעו שאין אצלך פשרות.
מי שלא מפחד ללכת עד הסוף גם לא מפחד שהאחרים יילכו עד הסוף.
והיה מוזר לראות מהצד את האנשים הכי מאיימים במדינה מתנהגים לצידך, ילדה בת 21, עם מבט של דוקרן קרח חד, כמו חתלתולים מפוחדים.
הבוררות הכי מרשימה היתה אחרי רצח וחיסול חשבונות של שתי משפחות פשע ידועות. במסגרת הסולחה הגיעו שני הרוצחים לבוררות אצלך.
ובכללי השכונה שלך לא היה חשבון לתחושות, פשוט כי לא היו תחושות.
אקדח תופי הונח על השולחן טעון בכדור אחד.
בבר, שעבד במועדון, ידע רק לספר אחר כך, ששני הרוצחים הסתכלו בך כלא מאמינים, ניסו להתנגד. אבל בלחץ הבוסים שלהם התחילו ב"משפט" שהסתיים בניפוץ הגולגולת של אחד מהם ובסיום מלחמת האיבה המתמשכת בין שתי משפחות הפשע.
חודשיים לאחר מכן בוצע שוד בתחנת הדלק "ראשונים". השודדים, ברכב גולף כסוף גנוב, טסו לעבר מקום המפגש בנתניה כשהמשטרה דולקת בעקבותיהם.. עשר דקות של מרדף והגולף התעופפה באויר ונחתה ברעש מחריש אוזניים הפוכה על הכביש. שלושת השודדים נהרגו. ביניהם גם ציון שלך.
אני הייתי עד לכאב שלך ניקיטה, להלם שלך... אני לא יכולתי להאמין כשראיתי אותך ברגע שהודיעו לך .
את ניקיטה - ילדת הברזל - נשברת. בפעם השנייה בחייך.
לא היה שום צורך לעשות בחירות בשכונה. לכולם היה ברור שמעכשיו את תהיי זו שתנהל את העניינים... האכזריות שלך ושיטות העבודה שלך הוציאו לא אחת את שוטרי מרחב ירקון מדעתם. ולמרות זאת ולמרות שזומנת עשרות פעמים לחקירות. מעולם לא נפתח לך תיק.
היה לך מספיק כסף להעמיד לצידך את הכרישים, עורכי הדין הפליליים הכי טובים בארץ.. היתה לך חוכמה להנחות אותם, לתת להם את הכלים.
בגיל 22 שלטת כבר על כל הכנופיות במרחב.
צ'יקו, האח של ציון, לקח אותך אז תחת חסותו, הלב שלו היה איתך, בשבילך . ואת מבחינתך, היית חסומה, ציון היה בראש שלך, במחשבות שלך יום ולילה.
דיברת איתי אז.. רצית לשנות כיוון. הבנת שהחיים על הקצה לא יביאו אותך לשום מקום טוב.
הרצון שלך היה לעזוב את השכונה, לעזוב את הכל. להביא לך שקט. להתחתן...
אבל האהבה שלך ל"משפחה" בשכונה לא הרשתה לך לעזוב. נאמנות, אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. צפוף כמו כת. לא עוזבים כת ככה סתם.
יותר מדי היה תלוי בך. יותר מדי עיניים בחנו אותך, ציפו ממך. את ידעת את זה.
שנה לאחר מכן צ'יקו ביקש ממך להתחתן איתו.
את לא אהבת את צ'יקו. אף פעם לא אהבת אף אחד אחרי ציון. אבל צ'יקו היה בחור טוב, ידעת שאת יכולה לסמוך עליו, הוא אהב אותך בלי סוף, ידעת שהוא יעשה הכל, אבל הכל, בשבילך והסכמת.
את מעולם לא שיתפת את צ'יקו ברצון שלך לעזוב את השכונה.
צ'יקו הכיר אותך מצויין. הוא ידע שאין לך גבולות. הוא ידע שהראש שלך בנוי אחרת. גם כשביקשת ממנו לזיין אותך כשאקדח טעון מכוון לראשך הוא לא הופתע... והסכים.
הנוקר מקיש אל מול ראשך. את לא יכולה להפסיק את טלטלות גופך בגמירה שלך למרות שציפית שכאן זה ייגמר.
צ'יקו הכיר אותך ניקיטה. אף כדור לא היה במחסנית של אקדח התופי שהיה על השידה.
ליד כל אחד שהולך על הקצה, צריך מישהו אוהב ושפוי שישמור עליו...
