האור לא מסנוור אותך אפילו שהתריס בחדר שלך מורם.
את שומעת את ברז המים באמבטיה הפרטית שלך נסגר,
יודעת שהוא מתנגב עכשיו עם המגבת שלך,
ההיא, הכתומה עם הפסים האדומים, שהכנת לו על הכיסא שלך.
ולמרות השקט, את ממשיכה לשכב על המיטה שלך כשהידיים שלך אזוקות לצדדים,
כשהעיניים שלך מכוסות בצעיף והרגליים שלך פשוקות.
המוח שלך מתחלק כולו בין הירך הימנית לירך השמאלית
ואת חושבת על הרטיבות שלך שמאיימת להציף כל נקודה בתוכך.
וכל ישותך מתמצה עכשיו בנקודה קטנה אחת, נוקשה, מצפה.
הצעדים היחפים שלו על שטיח הבורדו שלך כמעט ולא נשמעים.
את מנחשת כיוון, מתמקדת בחושך כשאת מרגישה את חום הגוף שלו מתערבב עם זה שלך.
את פושקת את שפתייך כשלשונו חודרת לפיך, מערפלת, מערטלת את מוחך.
מחוסרת עכבות את משתלחת בנשימותייך כשהוא חודר לתוכך
בוחש בך את עצמו, מצמיד בחוזקה את ידיך למיטה,
עוצר בשבילך את העולם מלכת.
האור מבחוץ מסנוור אותך עכשיו.
אין קולות, אין שירה, את לא שומעת כלום מלבד קולות של שחר.
הגוף שלך הספיק להתקרר, הרגליים שלך מקופלות.
קולות של צעדים לא נשמעים יותר על שטיח הבורדו שלך.
ורק הריקנות הזו שאוחזת בך במקום אחר עכשיו,
מטלטלת את בית החזה שלך ומרוקנת את נשמתך מעצמך.
