להגיד את האמת, המחלה די חיסלה אותי, גופנית ובעיקר מוראלית. אישה כמוני שרגילה לשלוט בסביבה, אוהבת את הגוף שלה והוא אוהב אותה, אישה שרגילה לפעילות גופנית אינטנסיבית לפחות שלוש פעמים בשבוע, שאירגנה לעצמה גם בעבודה, חדר אימונים אישי עם אליפטיקל, שק אגרוף, מזרון וסולם התעמלות שעליו כל מיני גומיות. בקיצור, הבנתם.
ופתאום אני במיטה מוציאה את הנשמה שלי עם שיעולים נוראים, מזיעה מחום, בקושי נושמת. עם אחות, בלוני חמצן בחדר, בן זוג מבוהל עד מוות בחדר השני. חרא הרגשה. ואחר כך שהחום יורד, נותרת העייפות. עייפות הורסת, יושנים חצי יום ובין שינה לשינה נחים...אולי חודש עד שחזרתי לגמרי לחיי וגם זה בגלל שאני פריקית והכרחתי את עצמי לעבוד על הגוף.
מזל שאף אחד לא אמר לי אחרי שחליתי שזו רק שפעת, הייתי מפרקת אותו לגורמים ואומרת שזה רק אימון קליל בקרב מגע ישראלי,או משהו כזה.
החלמתי, חזרתי לעבודה במלוא הקיטור, הכול בסדר, רק שנפשית עדיין הייתי פגועה. איך זה קרה לי מכל האנשים מסביב בצורה כל כך חזקה. דווקא אני שבכושר, בריאה, לא בת ששים ובלי מחלות רקע, למה אני? וזו מחשבה שמנדנדת. טורדת, מעצבנת ולא נעלמת.
ולא תאמינו מה החזיר אותי במכה לעצמי. איזו הודעה מוזרה בדואל שששמור לי להודעות קינקיות בלבד. "הודעה מהכלוב. טארט תפוחים אהבה את הפוסט שלך בלה בלה". נו די, שכחתי כבר מתי או מה כתבתי בו. נכנסתי לפוסט להציץ. היא לא הייתה שם, מחקה את התגובה. מזל שהיא מוזהבת ויכולתי לפנות אליה. שלחנו הודעות קצרות הלוך חזור ו...בינגו. חזר לי החשק. יש!
עשיתי כמה טלפונים וגיליתי שכול הגברים שלי מפחדים מהוירוס. אבל הלו! הייתי כבר חולה! אני לא מדבקת :).
לכל קורונה יש מוצאי קורונה, ישששששש
אני הולכת לחגוג השבוע, הצלף בי איז באק!!
ו..סליחה חברים, כבר מסודרת עם שני דייטים שונים. זה יספיק לי בינתיים.
אכתוב כשאוכל לשבת, וזה עשוי לקחת איזה יומיים שלושה :).
טארט תפוחים חביבה שלי, אני יודעת שבלי להתכוון עשית לי טוב. תודה, ואם יצא לך משהו מה"הוא" שהיה הגורם שקראת בבלוגי, עשית לייק וגם מחקת אותו - מאחלת שתיהני ממנו.
