שולטת שאוהבת טוסיק אדום

האמת היא שלא ביקרתי בכלוב. אין לכלוב מה להציע כשאני בארה"ב ויש את פטלייף שזה אתר מדהים לקינק. 

כל אירוע מופיע שם, כל קבוצה וכל מי שרוצה להכיר מישהו בקינק. 

וכשהגעתי לגיחות קצרות לארץ, וזה קורה לא מעט, לרוב הגעתי עם הפרופסור הטוב. כן, אנחנו עדיין ביחד ואני לא רואה את זה משתנה. 

הוא חכם, הוא ייצרי, הוא אוהב אותי והוא מכיל את כל השיגעונות שלי. והעיקר, אני אוהבת אותו (אל תספרו לו שלא יתפוש תחת.)

וגם כשהגעתי פעם או פעמיים לארץ בלעדיו - עדיין יש לי את המספר של ספאנקי שמור באי פון. והוא מספק לי את כל מה שאני צריכה וגם יותר :). 

אז , בטח תשאלו מה מביא אותי לכתוב לבלוג עכשיו? האמת שאני לא יודעת. התעוררתי לפנות בוקר (שלוש לפנות בוקר בניו יורק) נכנסתי לרשת, השתעממתי אז נכנסתי לכלוב. התעדכנתי בפרופילים ובבלוגים של כמה חברים טובים והחלטתי להשאיר גם משהו משלי. 

אז, שיהיה לכם יום טוב, אני אנסה לחזור ולישון.  

הייתי צריכה להקיש פעמיים את הסיסמה, כי בהקשה הראשונה טעיתי. ככה זה שנעדרים ממקום שמונה חודשים. 

שמונה חודשים עפו לי בלי להיות כלל בכלוב - ואני בכלל לא שמתי לב. 

אולי זו אשמת הפטלייף שדרכו נפגשים עם דומים ודומות בארה"ב, אולי זו העבודה שהעסיקה אותי מאוד ואולי זה הפרופסור, שממלא את זמני הפנוי. 

אז איך אמריקה, אתם שואלים. 

אמריקה מרגישה לי צפופה. בעיקר ניו יורק. אין זמן לנשום, כל הזמן או שעובדים או שעושים משהו. 

יש כאן כל כך הרבה מה לעשות וכל כך הרבה מה לראות, שאין זמן לנשום. 

טוב שהאביב מגיע, הגיע זמן לחופשה אמיתית, נאמר, שבוע בקריבים או משהו כזה. 

יש למישהו המלצות?

לקח לי זמן לארגן את החיים שלי כאן בארה"ב. דירה חדשה, משרד חדש, עמיתים חדשים והמון המון מסגרות חדשות של עבודה ללמד, ללמוד ולתרגל. ניחשתי שזה יהיה קטע קשה, אבל לא תיארתי עד כמה. רבאק, הקמתי חברה חדשה שמתפקדת תוך כמה חודשים. מקווה שהבונוס שאקבל על קיצור זמן ההקמה בחצי (!) יהיה שמן כמו שהובטח.

למזלי, הפרופסור החמוד שלי יכול עדיין לעשות את חלק הארי של עבודתו מרחוק ולאו דווקא מהאוניברסיטה בבוסטון, כך שהוא היה איתי בניו יורק ברוב התקופה האחרונה. הוא היה שם בסוף יום עבודה ארוך, לשיחה, לכוסית יין, למסאג' מפנק, לסקס על בסיס יומי. וכמובן פעם ולפעמים, פעמיים בשבוע, לחימום תחת משחרר. ואל לכם לדאוג לעורי. הוא כבר נהיה מקצוען הפרופסור, חימום איטי, קרם לחות לפני ואחרי, ושימוש מושכל בכלים שרכשנו לנו כאן. (לא יותר מפעם בשבוע עץ או קיין. עור, פלסטיק יד? כמה שרוצים. 

אבל, מי שמכיר אותי יודע שרציתי עוד, ושוב בא לעזרתי ספאנקינדן החמוד שלי. "כנסי לפטלייף (fetlife.com) העלי פרופיל ומצאי לך שניים שלושה חברים (או חברות), ולפני שתדעי את בקהילה שיש בה מסיבות, פגישות וחוויות על בסיס קבוע" אמר.

הוא כמובן גם נתן לי ניקים של כמה ידידות (וידיד אחד) שהראש שלהם יתאים לזה שלי. 

ואכן, אחרי זמן קצר, כבר בילינו הפרופסור ואני במסיבות. לא במסיבות הענק האלו של מאות אנשים שהוא תיאר בפני, מסיבות קטנות, אינטימיות, 5-6 זוגות בשבת, משעות אחהצ המאוחרות ועד הלילה, בדירה פרטית. קצת אלכוהול (כן, קצת. האמריקאים מאוד מקפידים שלא לערב עירום והרבה אלכוהול), קצת נשנושים והרבה ספאנקים, בפומבי, בחדרים, עם בן הזוג שלך ובעיקר עם אחרים - וגם עם אחרות (אחת הדומיות כאן הצליפה בי עד שראיתי כוכבים, הן לא אחות רחמניות אלו). האווירה חופשייה ונינוחה לגמרי. עוד מה שמשגע אותי, במובן הטוב של המילה, היא איך הפרופסור השתלב בכל זה. ספאנקר אמיתי התחבא בנשמה העדינה שלו בכל אותם השנים שחייתי איתו חיים וניליים. איזה מזל שהיו לנו את הביצים לבקש את ספאנקי שיבוא וילמד אותו. וזה לא אני אומר - זה הוא.

הוא היום אחד הלהיטים של המסיבות. יהההההה.

מה אומר לכם, מצאתי את גן עדן לחובבי הג'אנר. 

אני בטוחה שעכשיו אתם תמהים לגבי סקס במסיבות. לפעמים יש ולפעמים אין. וגם שיש, הוא לא פומבי אלא נעשה בדיסקרטיות באחד החדרים. כמובן שבהסכמה מוקדמת של בעלי הדירה. גם לא ראיתי (או התעניינתי) בחילופי זוגות. באמריקה, לכל חגיגה יש את המקום שלה. יש ערבי סווינגרים, יש ערבי ספנקים ויש בדסם כבד. ביקרתי פעם, לא אהבתי.  

אני פשוט מתה על הפן הזה של האמריקאים.  

זהו להיום. אגב, בקרוב יש כאן כמה מסיבות גדולות, לפחות כל עוד הקורונה לא תתערב. אולי אלך, ואם אלך - אספר :). 

נו טוב, אם יש משהו או מישהו שעשוי לגרום לי להתגעגע לארץ הרי שזה ספאנקי עם חוש ההומור ואהבת האדם שבו...

ובעוד אני מגיבה לפוסט, אדומה. מישהו רוצה להצליף בי. נורמאלי, החלפנו שני משפטים והוא כבר מנסה לסכם עניינים. 

מסקרנות הצצתי לו בפרופיל, מופיע שם המשפט זה "ושמנות כמובן אל תפנו". 

ואני רוצה לדעת, ברצינות, האם יש כאן אישה שכל כך שונאת את אחיותיה שתסכים לדבר עם המיזוגן המגעיל הזה? 

כאן עדיין לפני חצות, אבל אני לגמרי ערה. לפי השעון הביולוגי, זו השעה בה אני קמה ומתכוננת ליום שהגיע. 

שעה שמתאימה לחשבון נפש כלובי. 

הכלוב היה טוב עבורי. הכרתי כאן מספר אנשים ונשים שהפכו לידידות, ידידים ואפילו יזיזים ספורים - מהטובים שיש לי. 

אהבת חיי, אותו הכרתי אומנם דרך החיים המקצועיים שלי, הפך למושלם עבורי דרך אדם שהכרתי כאן. למי שזה נשמע סינית, ומעוניין להבין, מוזמן לעיין בפוסטים קודמים. 

נכון לעכשיו אין עננה בחיי. לא עוד קונפליקט בין האהבה לבין התשוקה השורפת לכאב פיסי, לא עוד פגישות חטופות ורגעים גנובים, לא עוד הסתרה של סימנים מרשיעים במקומות צנועים. חיי האהבה והתשוקות הקינקיות שלי מרוכזות באדם אחד.

לא עוד סודות. 

מחכה לי כאן אתגר עצום בעבודה. בארץ ניהלתי חברה גדולה שקיבלתי כחברה חיה, יוצרת ורווחית. הצלחתי לפתחה, להגדילה ולהופכה לאחת מהחברות המצליחות בתחומה בעולם. כאן, אני עומדת להקים משהו חדש מאפס וזה מאתגר שבעתיים. 

מקווה שתוך שנתיים, אוכל להתבונן אחורה בסיפוק. אחלו לי הצלחה. 

היו שלום חברים ולהתראות.

אני בטוחה שאבוא לבקר כאן מדי פעם.   

וכאילו במטה קסמים, כולנו צריכים לשמוח. כן, גם אני. מילא אני, גם ההורים שלי.

מישהו באמת חושב שזה יכול לעבוד ככה? אולי ראש הממשלה שלנו יכול להתאבל על אחיו בבוקר ולצאת לחגוג בערב. 

אני לא. להורים שלי זה לוקח עוד שבוע בערך להתאפס על עצמם. 

אולי מחר אצטרף ל"על האש" שמארגנים חברים קרובים, אוכל, אשתה ואולי ארקוד אבל שמחה?

לא הגיע הזמן לחבר את שני ימי האבל הלאומיים שלנו? את יום השואה הזכרון לחללי הגרמנים ואת יום הזכרון לחללי הערבים ליום אחד. ולהרחיק את הימים האלו לצד השני הכי רחוק שיש מיום העצמאות?

הם באמת לא מבינים שהצפירה ביום השואה והגבורה קורעת גם לנו את הנשמה ואחרי כמה ימים שוב צפירה בלילה ושוב בבוקר. 

טוב, פרקתי. עוד מעט יום הזכרון נשכח ומתחיל יום העצמאות. 

כשנה הפרידה ביני ובין י', אך גדלנו כתאומים. הפרש הגילים הקטן גרם לי להתחרות בו באופן אובססיבי. כל שהוא עשה, הייתי חייבת גם. 

לדוגמה, כשאבא לימד אותו לרכוב על אופניים, כך מספרים לי הורי, רציתי גם. וכשאבא אמר "עוד שנה", עליתי על האופניים של י', כבר ללא גלגלי עזר ולמדתי בכוחות עצמי. ברור שנפלתי ושברתי שן - אז מה, עד היום אני מתה על התמונות שלי מגיל שלוש בערך - בהן אני מחייכת ללא שן קדמית. התגאיתי בזה. 

התחרותיות הביאה למריבות שלא פעם הפכו לקרבות. היה זה אחי שלימד אותי להתאבק, אחריו הלכתי לחוג קרטה, אחר כך לקיקבוקסינג ולתחרויות. וכשלא היו תחרויות לבנות, נלחמתי בבנים. מעולם לא פחדתי, הכרתי את זה מהבית. לרוב גם ניצחתי. פעם הגענו הוא ואני לגמר תחרות בקרטה. "אני לא מוכן להתחרות מולך" אמר. "אז תפרוש" עניתי והוא פרש. עד היום יש לי את הגביע בו זכיתי עם שמי חרוט עליו לצד שמו אותו הוספתי אני.

אני גם זוכרת את קרבות הבעיטות שערכנו "כדי להתחשל". הוא בעט בירכיי ואני בירכיו, פעם בימין ופעם בשמאל. למרות כאבי התופת, לעולם לא ויתרתי, גם כשהדמעות זלכו מעיניי. אימצתי לליבי את הכאב והפכתי אותו להנאה. יתכן וזה מה שהביא אותי לחפש את הכאב בהמשך חיי.  

ככל שגדלנו, הייתי מתעניינת בלימודיו יותר מאשר בלימודי. זה היה טוב לשנינו. תמיד היה לנו על מה לדבר. 

כשהוא התחיל לצאת עם בנות, מיהרתי לחפש לי חבר - כדי שנוכל לבלות ביחד. 

גדלנו כתאומים. חלק גדול מאישיותי החזקה, העקשנית, הסקרנית, החייכנית - באה איתו וממנו. 

לראשונה נפרדנו כשהוא הלך למכינה טרום צבאית לפני הצבא. זה היה קשה. כשהוא התגייס, הלכתי אני למכינה. לראשונה חייתי את חיי לבד, בלעדיו. בכל התקופה הזו, שהוא היה בצבא שלו ואני, בשלי. נפגשנו מעט. התרחקנו קצת לפחות באופן פיסי. יתכן שזה מה שהציל אותי כשהלך. אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לחיות אחריו לולא הפרידה המוקדמת הזו ממנו. 

אחי הלך ממני במלחמת לבנון השנייה. לראשונה בחיי הייתי חייבת להיות חזקה לבדי. חזקה עבורי וחזקה עוד יותר עבור הורי המופלאים. אני הייתי זו שעליה נשענו, יחד צלחנו את המשבר הנורא והמשכנו בחיינו. 

כשנפל, החלטתי שלא יהיו לי בנים, שלעולם לא אוכל ללכת אחרי ארונם. 

אחי האהוב י'. אזכור אותך עד יומי האחרון. אוהבת אותך בכל רגע מחיי. 

נ.  

אלו שעוקבים בטח מצפים לדעת אם היה המשך לסשן הלימודי. ואכן היה. 

הפרופסור שלי, שמאז כבר עבר על הבלוג שלי ועוד כמה אחרים כאן, ראה כמה קטעי וידאו בספאנקינגטיוב, הגיב לזה טוב מהמצופה. 

הוא אפילו התחיל ליזום!!

אתמול בלילה הוא "כעס" עלי שלא סיימתי את המנה שהכין בארוחת ערב והודיע לי שמגיע לי עונש!!

והוא גם נתן לי אותו. 

בלילה הכנתי לו תעודת BS (bachelor of spanking). הוא התחרפן לגמרי במובן הטוב של המילה, והודיע לי שהוא מתחיל לעבוד על תואר המאסטר, חחח. 

עוד לא החלטנו אם הוא רוצה שיעור נוסף או לא. 

לא בטוחה אם הוא באמת צריך את זה, אבל יש לי תחושה שהוא ירצה. 

אין לו עדיין פרופיל כאן, אבל הוא קורא אותי. אז לא אוסיף, חחח. 

אני מאושרת!!!

קיבלתי המון תגובות לטרילוגית "אילוף הונילי". מיעוטן כאן ורובן באדומות. זה חבל, כי הייתי שמחה לו חלקכן וחלקכם (בלשונה של מרב מיכאלי) היו יכולים לקרוא את חלקן של התגובות חסרות התרבות, המטומטמות ומסריחות משובניזם של חלק מהגברים כאן. 

"הסתובבי יה בת של זונה וטחם לך את התחת בלה בלה בלה...". או "אני בדיוק מה שאת מחפשת", או אני ימשוך לך את השערות, ירוק לך בפה, יתן לך סטירה שתעיף אותך לקיר ו...בלה בלה" והיו כמובן גם "אני עבד לרשותך מלכתי"...

ואני משתאה. הרי אם הם כותבים, הם לא אנאלפבתים. אז הם לא הבינו שלא רק שיש לי מי שיצליף בי, הרי שכל הטרילוגיה עסקה בהפיכתו של אהובי למצליף". אז לא, אני לא זקוקה לשירותיכם ואני מרחמת על האישה שכן משתמשת ב"גברים דה לה שמאטע" (סמרטוטים למי שאינו מבין אידיש) שאתם. 

היו גם פניות מכובדות, מתעניינות ותומכות יותר. כאלו שרצו לדעת איך העזתי, אם זה לא קלקל את היחסים ואיך זה המשיך. 

אהבתי את הערתה של פרלין (ואני מצוטטת את שמה כי היא הופיעה כתגובה פומבית בבלוג) שכתבה שהיא מרחמת על פ'. 

אענה קודם לך פרלין. ברור שניסיתי לעורר את העניין שלו דרך ספרות בדסמית, התגרויות במיטה וכולי. אבל זה היה תהליך איטי ומתסכל. היססתי רבות לפני שסיפרתי לו על הקינק שלי והעזתי לבקש ממנו לנסות ולהכאיב לי. הוא גבר עדין. פחדתי לפגוע בו, או לגרום לו לראות אותי בעיניים אחרות. זה היה קשר טוב שבאמת לא רציתי לסכן. תקופה ארוכה הקרבתי את סיפוק הצורך שלי בכאב כדי לשמור על הקשר הזה שלנו. אולם בתקופה בה היה בחול וחזרתי להשתעשע החלטתי להסתכן. היה זה דווקא טוב הלב שלו, תכונה שזיהיתי גם בספאנקי, שהביאה אותי בסופו של דבר להחלטה לספר לו על הקינק. הוא קיבל את זה בהבנה ואפילו בסקרנות. הוא גם ניסה למלאות את רצוני, אבל, שנינו הבנו שהוא צריך "פוש". 

נכון, בהתחלה הוא סבל, בעיקר כשספאנקי "הכריח" אותו להצליף בי חזק. לרגע חשבתי שאצטרך לקפוץ מהתנוחה בה שכבתי כדי למנוע ממנו להתנפל עליו...אבל...אז משהו התהפך בו. הוא נתן מכה אחת חזקה יותר ואז עוד אחת ועוד...אני הרגשתי על התחת את הבטחון העצמי שלו נבנה וספאנג ראה את הזיק שהופיע בעיניו. 

סוף טוב הכול טוב...אולי נצטרך סיוע נוסף מספאנק כדי שפ' ילמד לגרום לקיין לשרוק ולפלוגר לסמן לי את כל הגוף...אבל הוא בהחלט בכיוון הנכון. 

ולאחרים אומר, שיש מצב שאני עומדת להפרד מהכלוב. יתכן וחיברתי את אהבותי. 

אם כן, אז היו שלום לכולכם ותודה על הדגים*

* למי שלא הבין את שורת הסיום, אני בטוחה שתמצאו אותה בגוגל :). 

שלכם 

הצלף בי 

כפי שהבטחתי, זה לא אני שאכתוב את הקטע הזה, אלא ספאנקי. מצאו את זה בבלוג שלו :). 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=3615

תיהנו :). 

בקרוב פרק רביעי, אבל הלו, בלי לייקים ותגובות, מה זה שווה?