כשנה הפרידה ביני ובין י', אך גדלנו כתאומים. הפרש הגילים הקטן גרם לי להתחרות בו באופן אובססיבי. כל שהוא עשה, הייתי חייבת גם.
לדוגמה, כשאבא לימד אותו לרכוב על אופניים, כך מספרים לי הורי, רציתי גם. וכשאבא אמר "עוד שנה", עליתי על האופניים של י', כבר ללא גלגלי עזר ולמדתי בכוחות עצמי. ברור שנפלתי ושברתי שן - אז מה, עד היום אני מתה על התמונות שלי מגיל שלוש בערך - בהן אני מחייכת ללא שן קדמית. התגאיתי בזה.
התחרותיות הביאה למריבות שלא פעם הפכו לקרבות. היה זה אחי שלימד אותי להתאבק, אחריו הלכתי לחוג קרטה, אחר כך לקיקבוקסינג ולתחרויות. וכשלא היו תחרויות לבנות, נלחמתי בבנים. מעולם לא פחדתי, הכרתי את זה מהבית. לרוב גם ניצחתי. פעם הגענו הוא ואני לגמר תחרות בקרטה. "אני לא מוכן להתחרות מולך" אמר. "אז תפרוש" עניתי והוא פרש. עד היום יש לי את הגביע בו זכיתי עם שמי חרוט עליו לצד שמו אותו הוספתי אני.
אני גם זוכרת את קרבות הבעיטות שערכנו "כדי להתחשל". הוא בעט בירכיי ואני בירכיו, פעם בימין ופעם בשמאל. למרות כאבי התופת, לעולם לא ויתרתי, גם כשהדמעות זלכו מעיניי. אימצתי לליבי את הכאב והפכתי אותו להנאה. יתכן וזה מה שהביא אותי לחפש את הכאב בהמשך חיי.
ככל שגדלנו, הייתי מתעניינת בלימודיו יותר מאשר בלימודי. זה היה טוב לשנינו. תמיד היה לנו על מה לדבר.
כשהוא התחיל לצאת עם בנות, מיהרתי לחפש לי חבר - כדי שנוכל לבלות ביחד.
גדלנו כתאומים. חלק גדול מאישיותי החזקה, העקשנית, הסקרנית, החייכנית - באה איתו וממנו.
לראשונה נפרדנו כשהוא הלך למכינה טרום צבאית לפני הצבא. זה היה קשה. כשהוא התגייס, הלכתי אני למכינה. לראשונה חייתי את חיי לבד, בלעדיו. בכל התקופה הזו, שהוא היה בצבא שלו ואני, בשלי. נפגשנו מעט. התרחקנו קצת לפחות באופן פיסי. יתכן שזה מה שהציל אותי כשהלך. אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לחיות אחריו לולא הפרידה המוקדמת הזו ממנו.
אחי הלך ממני במלחמת לבנון השנייה. לראשונה בחיי הייתי חייבת להיות חזקה לבדי. חזקה עבורי וחזקה עוד יותר עבור הורי המופלאים. אני הייתי זו שעליה נשענו, יחד צלחנו את המשבר הנורא והמשכנו בחיינו.
כשנפל, החלטתי שלא יהיו לי בנים, שלעולם לא אוכל ללכת אחרי ארונם.
אחי האהוב י'. אזכור אותך עד יומי האחרון. אוהבת אותך בכל רגע מחיי.
נ.
