שולטת שאוהבת טוסיק אדום

חיכיתי בקוצר רוח לפגישה בין הגבר שאני אוהבת לבין זה בו הייתי מתאהבת בו בטירוף - לולא היה נשוי. עניין אותי לראות איך יגיבו שיראו האחד את השני. לא חששתי מהתלהמות בין שני גברי האלפא האלו, ובכל זאת, קצת חששתי. 

אבל, ספאנקי נכנס עם החיוף הגדול, פ' הגיב בחיוך משלו, הם לחצו ידיים. התרווחנו בסלון, הוצאי קפה ופירות הצעתי גם אלכוהול - אך שניהם סירבו. התפתחה שיחה מעניינת (בנושאי פוליטיקה) כשלפתע ספאנקי שאל "אתם באמת רוצים לעשות את זה? אתה רוצה לראות אותי"...הוא היסס לרגע "שיט נו, אין מילה עברית לספאנקינג והצלפות זה קצת חזק...אתה רוצה לראות את זה?"

הסתכלתי בעיניו של פ'. הוא היה נבוך אך מרוגש. "כן" הוא אמר. נכנסנו לחדר השינה. "מה להוציא" שאלתי את ספאנקי. "ממתי את שואלת"? הצחוק של שלושתינו שבר את המתח. פתחתי את הארון, הוצאתי פלוגר מעור רך ופאדל עור קשוח. זה מספיק לשיעור ראשון...

לא יכולתי להתעלם ממבטו המבוהל של פ' כשראה לראשונה מה אני מחביאה בארון הנעול. 

"אפשר להתחיל במשחקים" אמר ספאנקי לפ' "משחקי תפקידים וכולי. אבל את זה תוכל ללמוד לבד, הצלף בי מומחית. אני אדגים לך ישר את התהליך שמתחיל בחימום. תמיד תתחיל בחימום. זה מעלה את יכולת הספיגה ואת התענוג של שניכם."  

ספאנקי פנה אלי "תתפשטי". מבלי לדבר, התפשטתי עד לחוטיני השחור. ספאנקי התיישב על צידה של הספה, וסימן לי לשכב על ברכיו. 

הוא הרים את ידו והתחיל בחימום. אני התחרמנתי בענק. שני האלפות שלי באותו החדר אחד מכה והשני מביט. חלום. 

המשך יבוא. אני עומדת לבקש מספאנקי שיכתוב אותו.  

אני לא ממש אורחת קבועה כאן, זה לא ממש מעניין אותי. כשנכנסתי לראשונה וזה היה מזמן, זה היה כדי למצוא מישהו שאוכל לממש איתו את הכמיהה שלי לכאב. בו ביום פגשתי את ספאנקי (זה שבפוסטים הראשונים כיניתי אותו ספידי). הוא היה בדיוק מה שרציתי - חכם, בעל חוש הומור, טוב לב וחתיכת סדיסט שיודע להכאיב - ולעשות את זה עם חיוך. גם העובדה שהוא נשוי התאימה לי. הוא לא לחץ, לא נדנד, שמר מרחק כשרציתי ובא כשהתאימו לנו הזמנים. ברור שלאחרי שפגשתי אותו לא הייתי צריכה את הכלוב יותר וכמעט שלא ביקרתי בו. לפעמים כשעשיתי זאת, זה היה בעיקר כדי לחנך בנות אחרות שאפשר גם אחרת, שלא חייבים להסמרטט כדי לכאוב. אבל העומס בעבודה והסיפוק האישי שלי הרחיקו אותי גם מהכניסות הספורדיות לכאן. 

כל הטוב הזה נגמר כשפגשתי את הפרופסור שהפך לשותפי בחיים. הוא כל מה שאני אוהבת - חוץ מזה שהוא ונילי. לא לגמרי איבדתי את החשק לכאב, רק שהוא ממש נדחק לשוליים בחיים המלאים שחיינו. 

זה התחיל מחדש כשהוא קיבל משרה שלא יכל לסרב לה בארה"ב, בעוד אני, החזקתי (ועדיין מחזיקה) במשרה נהדרת ומתגמלת בצורה בלתי רגילה כאן, בישראל. זה היה ממש לפני תחילת ההתפשות העולמית של הקורונה. הוא היה בארה"ב, אני כאן, סגר. התוכניות שלנו להפגש מדי כמה חודשים נמוגו. החשק חזר. 

חזרתי לכלוב וחיפשתי את ספאנקי שאת מספר הטלפון שלו איבדתי באחד מהחלפות הטלפונים שלי. נשמות טובות בכלוב סייעו בידי לאתרו  וחזרתי בשמחה לעינוגי ההצלפות שלו.

וגם לכלוב. 

ושוב זה נגמר, כשהפרופסור שלי, מתוסכל מהרצאות בזום וממצב התחלואה בארהב, עלה על מטוס וחזר לארץ ואני אליו. 

נשמע לכם מוזר שאני כל כך בקלות מוותרת על המאזוכיסם שלי? זה לא כל כך מוזר. אהבה, מול השני תשוקה. שמעו לי - בחרו באהבה. 

בעוד התשוקה היא רגעית (או שעתית), וברגע שמשביעים את היצר ואת הרעב לאנדרופינים היא איננה, אהבה אמיתית מלווה את החיים. 

אבל כשמפנים את הגב לחשק, החשק לא בהכרח נעלם. עכשיו, שהחיים שלי עם פ' (קיצור לפרופסור, נו) מתנהלים על מי מנוחות, החלטתי לאתגר את ה"מרובעות" שבו וסיפרתי לו על תשוקתי לכאב. הראיתי לו גם קטעים נבחרים מהבלוג שלי. הוא נדהם, אך סקרנותו הביאה אותו לשאול עוד ועוד - ואני סיפרתי. 

הוא גם הסכים לנסות. שכבתי על ברכיו והוא ניסה להכאיב לי, בחיי שהוא ניסה, אבל, המכה הכי חזקה שנתן, בקושי דגדגה את השלב השני בחימום ישבנים של ספאנקי. ככל שעודדתי אותו, זה לא עזר. 

כמו שפחדתי, הוא הבין שמהבחינה הזו הוא לא מספק אותי וניסיתי להגיד לא שזה לא נורא, שמה שיש לי ממנו הוא מספיק טוב, אך הוא לא נרגע.

כמה שעות מאוחר יותר הוא שאל אותי מה דעתי להזמין את "הזה שאת כותבת עליו בבלוג", כדי שיראה, ואולי ילמד אותו. הסברתי לו שזה עשוי להיות קשה עבורו לצפייה. לא רציתי להרוס יותר ממה, כך חשבתי, כבר הרסתי. אבל הוא התעקש ואמר שהוא באמת רוצה לראות. 

שלחתי הודעה לספנקי שיצלצל אלי בזמנו - והוא צלצל. 

לא התפלאתי כלל שהוא הסכים. קבענו יום ושעה והוא הגיע.  

המשך יבוא (למדתי מנטפליקס איך לשמור את קוראי במתח 😄 )

להגיד את האמת, המחלה די חיסלה אותי, גופנית ובעיקר מוראלית. אישה כמוני שרגילה לשלוט בסביבה, אוהבת את הגוף שלה והוא אוהב אותה, אישה שרגילה לפעילות גופנית אינטנסיבית לפחות שלוש פעמים בשבוע, שאירגנה לעצמה גם בעבודה, חדר אימונים אישי עם אליפטיקל, שק אגרוף, מזרון וסולם התעמלות שעליו כל מיני גומיות. בקיצור, הבנתם. 

ופתאום אני במיטה מוציאה את הנשמה שלי עם שיעולים נוראים, מזיעה מחום, בקושי נושמת. עם אחות, בלוני חמצן בחדר, בן זוג מבוהל עד מוות בחדר השני. חרא הרגשה. ואחר כך שהחום יורד, נותרת העייפות. עייפות הורסת, יושנים חצי יום ובין שינה לשינה נחים...אולי חודש עד שחזרתי לגמרי לחיי וגם זה בגלל שאני פריקית והכרחתי את עצמי לעבוד על הגוף. 

מזל שאף אחד לא אמר לי אחרי שחליתי שזו רק שפעת, הייתי מפרקת אותו לגורמים ואומרת שזה רק אימון קליל בקרב מגע ישראלי,או משהו כזה.

החלמתי, חזרתי לעבודה במלוא הקיטור, הכול בסדר, רק שנפשית עדיין הייתי פגועה. איך זה קרה לי מכל האנשים מסביב בצורה כל כך חזקה. דווקא אני שבכושר, בריאה, לא בת ששים ובלי מחלות רקע, למה אני? וזו מחשבה שמנדנדת. טורדת, מעצבנת ולא נעלמת. 

ולא תאמינו מה החזיר אותי במכה לעצמי. איזו הודעה מוזרה בדואל שששמור לי להודעות קינקיות בלבד. "הודעה מהכלוב. טארט תפוחים אהבה את הפוסט שלך בלה בלה". נו די, שכחתי כבר מתי או מה כתבתי בו. נכנסתי לפוסט להציץ. היא לא הייתה שם, מחקה את התגובה. מזל שהיא מוזהבת ויכולתי לפנות אליה. שלחנו הודעות קצרות הלוך חזור ו...בינגו. חזר לי החשק. יש!

עשיתי כמה טלפונים וגיליתי שכול הגברים שלי מפחדים מהוירוס. אבל הלו! הייתי כבר חולה! אני לא מדבקת :).

לכל קורונה יש מוצאי קורונה, ישששששש 

אני הולכת לחגוג השבוע, הצלף בי איז באק!!

ו..סליחה חברים, כבר מסודרת עם שני דייטים שונים. זה יספיק לי בינתיים. 

אכתוב כשאוכל לשבת, וזה עשוי לקחת איזה יומיים שלושה :). 

טארט תפוחים חביבה שלי, אני יודעת שבלי להתכוון עשית לי טוב. תודה, ואם יצא לך משהו מה"הוא" שהיה הגורם שקראת בבלוגי, עשית לייק וגם מחקת אותו - מאחלת שתיהני ממנו. 

זה היה די נורא, שיעול נון סטופ, חוסר נוראי באוויר לנשימה. ביקר רופא, נתן לי ויטמין די, קורטיזון ועוד משהו, וביקש שאודיע לו במיידית אם יש ירידה נוספת בספיקת חמצן...

בן זוגי שיחיה, שכר לי אחות שהבריאה מקורונה. היא טיפלה בי דאגה לי, וגם נתנה לי חמצן לנשימה. 

אני עדיין חלשה, איך זה נראה שהגוף שלי מתאפס על עצמו. 

אגב הסשן שדיברתי עליו, כאב לי מספיק לתקופה הקרובה, מקווה שלא ישארו סימנים, או תסמינים או מה שזה לא יהיה לזמן ארוך. 

אה כן, עברתי גם תחקיר. זה היה עוד כשהייתי מסוגלת לדבר כמו בן אדם. אין לי מושג איפה חטפתי את זה, אבל כנראה שבסופר, למרות המסיכה. אולי כשהורדתי אותה לרגע כדי לענות על הטלפון. אולי. 

תהיו בריאים ושימו מסיכות, זו לא שפעת. 

האנשים מתכננים ואלוהים צוחק. בעוד אני מתכננת לעשות סשן בימי קורונה, ומקבלת פניות שבלפחות שתיים מהן התגלו גברים בעלי פוטנציאל אמיתי וגם אישה אחת שענתה למה שחיפשתי - מצבי הוחמר. אני משתעלת בטירוף והנשימה קשה לי מאוד. רופא בדרך. יהיה בסדר אבל, מתנצלת בפני הפונים... אוסיף לעדכן. 7

חזרתי לאחר תקופה ארוכה. לא חושבת שזה יעניין מישהו כאן, למה הלכתי. אבל אולי יהיו כאן כמה סוטים חביבים, שישמחו לשמוע למה חזרתי. 

לא סיפור גדול. בן זוגי שחזר מאמריקה, נסע לבקר בערב סוכות את בנו שמתגורר בצפון. אני חטפתי חום. לא, לא לא כעסתי עליו שנסע - הלו - יש לו בן חמוד להפליא, מי אני שאפריע לו להפגש איתו. חטפתי חום אמיתי, שגילו אותו בכניסה לפארם. הודעתי לו שלא יחזור ועשיתי בדיקה. 

חיובית. יש לי קורונה.

הוא כמובן נשאר שם, בצפון, ואני עם תסמינים קלים. החום ירד כמו שעלה, לפעמים מריחה ולפעמים לא, ו...זהו. 

אני מניחה שכשבועיים לא אראה אותו, הוא מתוק הבחור, יש לו סוכר גבוה. אומרים שהקורונה אוהבת את זה. 

יש זמן לסימנים שיעלו ויעלמו. 

לא אציע לספאנק, כי הוא מסוגל להסכים ואני לא רוצה להדביק אותו על מצפוני. 

אז הנה השאלה, יש כאן מישהו או אפילו מישהי, שכבר עברו קורונה ואוהבים להאדים ישבנים?

אם כן, מלאו בבקשה את הטופס המצורף בשלושה העתקים ושלחו בבקשה אלי בדואר רגיל. 

צוחקת נו, שלחו אדומה וניקח את זה משם. 

אבל היי. אני רצינית, רק כאלו שיכולים להוכיח שיש להם עבר קורוני מוכח.  

נתפש לו הגב, מסכן, הוא לא יכול לבוא, אמר. 

לרגע חשבתי לפנות למישהו אחר, לאחר מהקבועים או אולי החדשים שסימנתי לי כפוטנציאלים. 

אבל המחשבה נעלמה במהירות בה הגיעה. החלטתי לפתוח את עונת הרחצה בים. ובשביל זה צריך טוסיק נקי מחבורות. 

זה לא שאני מתביישת בסימנים שלי, רק, שאני עמוק עמוק בארון, ובשלב זה של הקריירה עדיין לא מוכנה לחשוף ישבן מוצלף בציבור. 

וכמובן שלא יעלה על הדעת שאפתח את עונת הרחצה עם חצאית, נכון?

בגד ים חדש, טרם קניתי, קורונה, אתם יודעים. אז התחלתי למדוד את הישנים יותר. שתי מראות בארוך מלא יש לי בחדר - הן מוצבות האחת מול השנייה. כך אני מסוגלת לראות את עצמי, גם מלפנים וגם מאחור בלי תרגילי אקרובטיקה. 

בסוף ננעלתי על שניים. ביקיני שחור וחוטיני לבן עם חזיית פושאפ מדהימה. בשנה הקודמת לא השתמשתי בו כלל. הונילי שלי התפדח לראות אותי כל כך חשופה בציבור. אבל עכשיו הוא בחופשה ממני, אי שם בארה"ב המטורללת. 

ההחלטה נפלה על החוטיני כמובן. לא שילמתי עבורו ממון כה רב כדי שימשיך להרקב בארון. צלצלתי לידידה מבציר רוסי משובח, צעירה ממני בעשור, ויפה כמו עזאזל. הצעתי לה לבוא איתי לחוף (לא, לא אומר לאיזה, שומרת על דיסקרטיות, זוכרים?) והיא - הסכימה. 

טוב שיש בעולם נשים שמגיבות אלי כמו גברים - ומאותה הסיבה.  

ברור שמריירים מיד הגיעו לסביבה, זה עם בירה וזה עם אבטיח, זה הציע למרוח אותי בקרם שיזוף (אני הסכמתי - היא סרבה ודרשה שרק אני אמרח אותה). היה שמח, היה חם והמים עדיין קרירים. צחקנו, פטפטנו...ושכחתי את השעון ואת העובדה שזו הפעם הראשונה שלי בשמש השנה. למרות זמן החשיפה הארוך, לא התכסיתי, לא עברתי לצל ואפילו לא נמרחתי בפעם שנייה. 

ואני חשבתי שהיום, אגיע סוף סוף לעבודה מבלי שיכאב לי הטוסיק. 

אז חשבתי.

אבל, אחרי ספאנקינג, זה רק הטוסיק - ולפעמים בקטנה יותר גם הפטמות והירכיים...  

הפעם? זה הכתפיים, הירכיים, הגב, הבטן וכמובן גם הטוסיק - אדומים וכואבים. כן, אחרי שמרחתי משחה מרגיעה וקרירה...

מזל שכובע קש גדול הציל את פני מגורל דומה. 

יעבור עד מחר, אני יודעת...ואם לא מחר כמו שאומר השיר - אז מחרתיים. 

אבל, אני גם יודעת שמגיע לי עונש על זה שהפקרתי ככה את גופי להתעללות של מאסטר שמש. 

יום שישי הבא? אין כאב גב ואין תירוצים, שמעת?

פנה אלי אחד מגברי הכלוב. פנייה מנומסת, חייבת להוסיף וגם מתחשבת. "את בטח עמוסה בהודעות" כתב לכן שלי כנראה תלך לאיבוד. 

"נקודת ההשקפה שלך על שליטה, מעניינת" כתב. 

עניתי לו שהרבה נשים כאן רוצות בדיוק את מה שאני, דהיינו: כאב פיסי, ללא שליטה, ללא השפלה. הוספתי גם שהכי עצוב עבורי הוא לקרוא את התירוץ "אני כואבת בשבילו". אני יודעת שיש כאלו, שנולדו לרצות (ריש בקמץ) את האחר. אבל לדעתי, רובנו לא כאלו, הכאב חד הזה, הממוקם בעיקר באיבר שיודע לסבול אותו מבלי להנזק, מפקס אותנו, מרגיע אותנו, עוזר לנו לחשוב וגם להתנתק ממחשבות. 

אני יודעת לגבי עצמי, שאני אחרת לפני הצלפה, בתוך הספיגה ובשקט הנפשי של אחרי. חייבת להגיד כאן את האמת, אני אוהבת את הלפני והאחרי - יותר מאת המכות עצמן...אבל...ברור שבלעדן אין כלום. 

אני לא מבינה נשים שחוטפות כאב, שלפעמים הוא חד מאוד, כדי לרצות (ריש בקמץ, כן?) מישהו אחר. טוב נו, אני לא מבינה הרבה דברים בעולם, לא צריך להבין כדי לקבל ולהכיל. 

אבל את אלו שרק מספרות את זה לעצמן, כדי לא לקבל את זה שהכאב פשוט עושה להן טוב (אנדרופינים וכל הג'אז הזה), אותן אני לא יכולה לקבל. חלקן הופכות לשפחות וסמרטוטי רצפה אל מול גברים שלא מגיעים לקרסוליהן מבחינת הרמה האישית. ולמה?? למה לעשות את זה כדי לקבל תשומי ומכות בטוסיק. תהיינה אמיצות מספיק בנות כדי לדעת ולבקש מה שאתן רוצות, לא יותר (וגם לא פחות). 

זה לא תמיד עניין של שליטה ושל העברת כוח למישהו אחר. כדאי שתבחינו בהבדל ותקבלו אותו.  

ומה עם הרגש? שאל אותי הגבר?

מצחיק לקבל תגובה כזו מ"שולט" נשוי, שבפרופיל שלו כתוב "לא פנוי לקשר". 

לא?

כשחזרתי למשחק, ממש לכבוד הקורונה, ערכתי לי "רשימת קניות" קטנה. 

רשימת חוויות שעוד לא עברתי ורוצה לנסות. 

בראש הרשימה עמד - עונש. לקבל עונש קבוע מראש, שאני לא מכתיבה מהו, לא מפסיקה אותו באמצע. עונש.

רציתי לחוות את החוויה וחוויתי. היה שווה. הידיעה שאני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה, מאוד מרגיעה אותי תמיד וכאן ידעתי, שכל עוד לא ימלא הקיין את יעודו במלואו, הוא לא ירפה. וזה עשה את שלו, כאב, סימן ומילא אותי סיפוק. 

במקום השניה עמד לחטוף הצלפה מאישה. דומית. קשוחה.לא סקס, את זה חוויתי. כמעט כל אישה יצרית חוותה את זה בחייה ואם לא, שווה לה לנסות. אבל הצלפה? זה משהו אחר. תמיד רציתי את הדמות הגברית, דמות האב אם תרצו, שתעשה את זה. אולי בגלל הכיף הנוסף שיש לי מכך, שקל מאוד לשלוט בגבר אם את מציעה לו את התחת שלך למכות. חלקם יעשה כל מה שבקשי ממנו עבור זה :). 

מצאתי אותה לא חשוב באיזה אתר, הסברתי על הצורך המוחלט שלי בדיסקרטיות והיא התחייבה לה. דיברנו עוד ושאלתי עליה אצל כמה מכרים משותפים. הכול נשמע טוב והתקדמתי, 

 קבענו פגישה והיא הגיעה אתמול, עם סל מלא "גודיז" . היו שם פלוגרים, קיינים, רצועות, שוט חד זנב מאיים ואוסף נאה של פאדלים. 

הסברתי לה שני מעוניינת בעיקר לחוש את המגע הנשי, ללמוד את ההבדל בינו לבין הגברי. וגם שאני רוצה שחרור מתחים, זאת אומרת שכאב חייב להיות כאן, אבל בגבול. בחרתי בפלוגר רך ושני פאדלים, אחד מעץ מחורר והשני מעור. 

היא חייכה. היא אמרה לי להתפשט והחמיאה לגופי. אני גאה בו ואהבתי את המחמאה, אחר כך אמרה לי לשכב על הבטן, הוציע שמן לחות (נדמה לי שניוואה סופט) והחלה ללוש איתו את כפות רגלי, ירכי וישבני. תחושה נפלאה אחר שבוע עמוס. היא פיסקה בעדינות בין רגלי וגלשה גם לשם כשהיא מתכופפת ולוחשת באוזני אם זה בסדר. אמרתי ה שאודיע לה כשזה לא יהיה...היא המשיכה כשהנגיעות עם אצבעותי בכוס, היו מרפרפות בלבד. כשסיימה היא התישבה וסימנה לי לבוא ולשכב על ברכיה. חימום נהדר, ארוך עם יד עדינה מידו של גבר, שהיה מלווה בליטופים ונגיעות.

אחרי החימום היא הפתיעה אותי שהורתה לי לקום ולקחה לידה דווקא את הפלוגר היא נעמדה מאחורי והצליפה בי בכל חלקי האחורי. מהירכיים ועד לכתפיים, היא שיחקה עם הידית והרצועות הגיעו מימין ומשמאל מלמעלה ולמטה. לעיתים היא הגיעה לציצים מאחור ואף הצליפה מלמטה למעלה לבין הרגליים. היא סיימה בסדרת הצלפות חזקות על התחת והורתה לי לשכב על פינת המיטה. 

האמת, אני כבר הייתי במקום טוב משחוררת ממחשבות וכואבת במידה. 

ואז נחת עלי פאדל העץ. וזה כאב. ועוד אחד ועוד אחד. ביקשתי ממנה להפסיק. הכאב העמוק והסימנים שידעתי שיצאו בקרוב, לא התאימו למצב רוחי. היא קיבלה את מה שביקשתי חזרה ושימנה את ישבני ולקחה לידיה את פאדל העור. 

אחרי כרבע שעה (כנראה), כשאני מסופקת וכואבת ביקשתי שתפסיק. היא שבה ועיסתה אותי עם הקרם. 

נפרדנו בידידות כשנינו עדיין לא יודעות אם נשוב להיפגש. 

היה טוב, בדיוק מה שהייתי צריכה. יותר טוב מגבר? קשה להגיד, אני מעדיפה גבר לידי, אבל יש משהו בטאץ' של אישה שבהחלט שונה. 

בהחלט שווה לנסות לכל חובבת ספאנקינג. 

ומה הבא ברשימה?

את זה אני יודעת ואתם תצטרכו לנחש :). 

מישהו מכיר גבר שמומחה, אבל ממש מומחה בסינגל טייל? 

סתאאאאאאם. הקפצתי אותכם יה מאצ'ואים קטנים שבקושי ראו סרטון אחד על הצלפה עם הסינגל :)...

אני יודעת מה ברשימה ואני אמצא לי את זה

ואתם, תצטרכו להזדיין בסבלנות ואולי אכתוב את החוויה כאן.  

בעוד אני כותבת את הפוסט הקודם נכנסת אדומה, אחד מציע שירותיו כ"סוס". הודעתי לו שאני מעדיפה חמורים ואז הוא שב והציע שירותי ניקיון וקניות. התעלמתי ואז מיד לאחריו מופיע עוד גו'קר בניק שונה ומטופש עוד יותר ומציע אותו דבר, ניקיון וקניות ומוסיף נהיגה...

שניים עם אותו מסר אחד אחרי השני? זה קצת יותר ממקרי, לא?