אני לא ממש אורחת קבועה כאן, זה לא ממש מעניין אותי. כשנכנסתי לראשונה וזה היה מזמן, זה היה כדי למצוא מישהו שאוכל לממש איתו את הכמיהה שלי לכאב. בו ביום פגשתי את ספאנקי (זה שבפוסטים הראשונים כיניתי אותו ספידי). הוא היה בדיוק מה שרציתי - חכם, בעל חוש הומור, טוב לב וחתיכת סדיסט שיודע להכאיב - ולעשות את זה עם חיוך. גם העובדה שהוא נשוי התאימה לי. הוא לא לחץ, לא נדנד, שמר מרחק כשרציתי ובא כשהתאימו לנו הזמנים. ברור שלאחרי שפגשתי אותו לא הייתי צריכה את הכלוב יותר וכמעט שלא ביקרתי בו. לפעמים כשעשיתי זאת, זה היה בעיקר כדי לחנך בנות אחרות שאפשר גם אחרת, שלא חייבים להסמרטט כדי לכאוב. אבל העומס בעבודה והסיפוק האישי שלי הרחיקו אותי גם מהכניסות הספורדיות לכאן.
כל הטוב הזה נגמר כשפגשתי את הפרופסור שהפך לשותפי בחיים. הוא כל מה שאני אוהבת - חוץ מזה שהוא ונילי. לא לגמרי איבדתי את החשק לכאב, רק שהוא ממש נדחק לשוליים בחיים המלאים שחיינו.
זה התחיל מחדש כשהוא קיבל משרה שלא יכל לסרב לה בארה"ב, בעוד אני, החזקתי (ועדיין מחזיקה) במשרה נהדרת ומתגמלת בצורה בלתי רגילה כאן, בישראל. זה היה ממש לפני תחילת ההתפשות העולמית של הקורונה. הוא היה בארה"ב, אני כאן, סגר. התוכניות שלנו להפגש מדי כמה חודשים נמוגו. החשק חזר.
חזרתי לכלוב וחיפשתי את ספאנקי שאת מספר הטלפון שלו איבדתי באחד מהחלפות הטלפונים שלי. נשמות טובות בכלוב סייעו בידי לאתרו וחזרתי בשמחה לעינוגי ההצלפות שלו.
וגם לכלוב.
ושוב זה נגמר, כשהפרופסור שלי, מתוסכל מהרצאות בזום וממצב התחלואה בארהב, עלה על מטוס וחזר לארץ ואני אליו.
נשמע לכם מוזר שאני כל כך בקלות מוותרת על המאזוכיסם שלי? זה לא כל כך מוזר. אהבה, מול השני תשוקה. שמעו לי - בחרו באהבה.
בעוד התשוקה היא רגעית (או שעתית), וברגע שמשביעים את היצר ואת הרעב לאנדרופינים היא איננה, אהבה אמיתית מלווה את החיים.
אבל כשמפנים את הגב לחשק, החשק לא בהכרח נעלם. עכשיו, שהחיים שלי עם פ' (קיצור לפרופסור, נו) מתנהלים על מי מנוחות, החלטתי לאתגר את ה"מרובעות" שבו וסיפרתי לו על תשוקתי לכאב. הראיתי לו גם קטעים נבחרים מהבלוג שלי. הוא נדהם, אך סקרנותו הביאה אותו לשאול עוד ועוד - ואני סיפרתי.
הוא גם הסכים לנסות. שכבתי על ברכיו והוא ניסה להכאיב לי, בחיי שהוא ניסה, אבל, המכה הכי חזקה שנתן, בקושי דגדגה את השלב השני בחימום ישבנים של ספאנקי. ככל שעודדתי אותו, זה לא עזר.
כמו שפחדתי, הוא הבין שמהבחינה הזו הוא לא מספק אותי וניסיתי להגיד לא שזה לא נורא, שמה שיש לי ממנו הוא מספיק טוב, אך הוא לא נרגע.
כמה שעות מאוחר יותר הוא שאל אותי מה דעתי להזמין את "הזה שאת כותבת עליו בבלוג", כדי שיראה, ואולי ילמד אותו. הסברתי לו שזה עשוי להיות קשה עבורו לצפייה. לא רציתי להרוס יותר ממה, כך חשבתי, כבר הרסתי. אבל הוא התעקש ואמר שהוא באמת רוצה לראות.
שלחתי הודעה לספנקי שיצלצל אלי בזמנו - והוא צלצל.
לא התפלאתי כלל שהוא הסכים. קבענו יום ושעה והוא הגיע.
המשך יבוא (למדתי מנטפליקס איך לשמור את קוראי במתח 😄 )