פנה אלי אחד מגברי הכלוב. פנייה מנומסת, חייבת להוסיף וגם מתחשבת. "את בטח עמוסה בהודעות" כתב לכן שלי כנראה תלך לאיבוד.
"נקודת ההשקפה שלך על שליטה, מעניינת" כתב.
עניתי לו שהרבה נשים כאן רוצות בדיוק את מה שאני, דהיינו: כאב פיסי, ללא שליטה, ללא השפלה. הוספתי גם שהכי עצוב עבורי הוא לקרוא את התירוץ "אני כואבת בשבילו". אני יודעת שיש כאלו, שנולדו לרצות (ריש בקמץ) את האחר. אבל לדעתי, רובנו לא כאלו, הכאב חד הזה, הממוקם בעיקר באיבר שיודע לסבול אותו מבלי להנזק, מפקס אותנו, מרגיע אותנו, עוזר לנו לחשוב וגם להתנתק ממחשבות.
אני יודעת לגבי עצמי, שאני אחרת לפני הצלפה, בתוך הספיגה ובשקט הנפשי של אחרי. חייבת להגיד כאן את האמת, אני אוהבת את הלפני והאחרי - יותר מאת המכות עצמן...אבל...ברור שבלעדן אין כלום.
אני לא מבינה נשים שחוטפות כאב, שלפעמים הוא חד מאוד, כדי לרצות (ריש בקמץ, כן?) מישהו אחר. טוב נו, אני לא מבינה הרבה דברים בעולם, לא צריך להבין כדי לקבל ולהכיל.
אבל את אלו שרק מספרות את זה לעצמן, כדי לא לקבל את זה שהכאב פשוט עושה להן טוב (אנדרופינים וכל הג'אז הזה), אותן אני לא יכולה לקבל. חלקן הופכות לשפחות וסמרטוטי רצפה אל מול גברים שלא מגיעים לקרסוליהן מבחינת הרמה האישית. ולמה?? למה לעשות את זה כדי לקבל תשומי ומכות בטוסיק. תהיינה אמיצות מספיק בנות כדי לדעת ולבקש מה שאתן רוצות, לא יותר (וגם לא פחות).
זה לא תמיד עניין של שליטה ושל העברת כוח למישהו אחר. כדאי שתבחינו בהבדל ותקבלו אותו.
ומה עם הרגש? שאל אותי הגבר?
מצחיק לקבל תגובה כזו מ"שולט" נשוי, שבפרופיל שלו כתוב "לא פנוי לקשר".
לא?
