משורה יציל רק המוות

אני מצהיר כאן ועכשיו שאני אינני אני.
ובעצת עורך דיני המכונה "אדוני"
אני חוזר בי וחוזר מהחזרה בחזרה.
ואם משהי זכרית או נקבית הסיקה
אחרת וטוענת כלפי מלפני או מאחורי,
היא העומדת ולא תעמוד לה לעולמי עד טענת אי הידיעה או זכות העמידה.

טיפי מתאים עצמו לפסיקה העדכנית
וברוח הימים האילו,מתכחש לעצמו ולכל בני ביתו.

הפוסט הזה נכתב ללא כוונות זדון.
הוא לא עוסק בקנאה וגם לא בהטחה.
לאמתו של דבר גם כוונות טובות אין בו.
אז מה יש בו? יש בו דווח לקוני נטול פניות, כן זה כל מה שיש בו.
ההתחלה הייתה שבוע שעבר בקפה ברוטשילד שם פגשתי את טדי
טדי הוא חבר ואחד מהבעלים של אברקסס, חיפאי שעשה עליה לת"א לפני הרבה שנים ומאז
הוא עושה קסמים במקום, שתמיד מפוצץ באנשים טובים, חומרים מסוכנים ומוזיקה מדליקה.
באברקסס יש מסורת, כל יום א' בשעה חצות ומחצה עולה להקה ומופיעה חצי שעה עד שעה,
לפעמים להקות אלמוניות, לפעמים להקות מצוינות ואלמוניות ולפעמים זמרים ולהקות מהשורה הראשונה. העניין הוא ששמות הלהקות\זמרים לא מפורסמים מראש והם סוד מדינה עד שאורות הבמה הקטנה נדלקים.עד אז, רק טדי יודע.
נחזור לשדרה, אחרי שסיימנו את השיחה האינטימית הנהוגה בין גברים "מה קורה גבר, מה העניינים, מה איתך, מה חדש" טדי רכן לעברי קרב פיו לאוזני ולחש "תבוא ביום ראשון יהיה מעניין" סימן V והלך.
אשכרה הרגשתי שהפקידו בידי את תוכנית התקיפה של המטבח בו מכינים את "החורוש" המרק הפרסי המושלם,ובו ברגע, בי נשבעתי בו אבוא.

אמש, הראשון לאוגוסט, יום א' בשבוע. הייתי. וגם הזמנתי חברים.
בחצות וחצי עולים לבמה ארבעה חברה ואחד עם כינור קטן. בקצור סיוט. נשמע כאילו כל ההופעה הם מכוונים את הכלים, נתקעו על אקורד עד שהוציאו לו את הנשמה ומיתרו פקע.
קקופוניה , אנרכיה, מגדל בבל, דיסהרמוניה, באלאגן, זה מה שהיה.
טדי לא נראה בשטח, שאלתי את הברמן איפה טדי? והליצן עונה לי "אין פה שום טדי"
טוב נו..חדש הבחור.
אחרי שעות של סבל המנסרים ירדו, האיש על המוסיקה שם מוסיקת פנקי וכולם נשמו לרווחה.
זהו? זה כל הסיפור? חחחחה, הצחקתם אותו. שתי דקות מאוחר יותר המוסיקה פסקה, אורות הבמה שוב נדלקים ולבמה עולה...מרינה מקסימום בלומין.
והיא גדוווולה, גדולת מימדים, גדולה בקול גדולה בהכול. הפרפורמרית בארץ, תאטרלית, מדהימה
לבושה ומאופרת כגיישה יפנית. תופסת את הבמה , לוקחת את האוויר לכולם, שרה רוקדת ומתפתלת.
נתנה הופעה פיצוץ. חצי שעה של אנקת גבהים.
בסוף ההופעה, ראיתי את טדי נשען על הבר ליד החלון של המטבח. נגשתי ואמרתי ":היה פיגוז" הוא צחק
בהנאה "אחי אמרתי לך לבוא" ואז נזכרתי "אחי איך זה שהברמן לא מכיר אותך?" מה? טדי קרא לברמן ואמר לו "מה הסיפור שלך, הבנאדם שואל עלי ואת משחק אותה שאתה לא מכיר אותי?"
הברמן העיף עלי מבט רצחני ואמר " הוא חיפש את טדי" טדי הסתכל עלי מעוצבן ואמר בואנה אתה זרוק מהתחת, שבע שנים אתה מכיר אותי ואתה לא יודע שקוראים לי אדי?
טוב נו..אף אחד לא מושלם עניתי. וחוץ מזה מה זה הקשקוש הזה שהיה על הבמה לפני מרינה..אה?

טיפי, חייב לכבול את מרינה לברזיה.

זה שהשארתי אותך קשורה לברזיה בים לא אומר שאני לא דואג לך.

טיפי מוצא לנכון להבהיר שיש דין ויש דיין ולא תמיד המציל יציל.

וגם לא חסר. אין מה להשוות בין ברי האנמי המלודי, לפורטיס האנרגייזר.
חיית במה עם חייוך של ילד ומילים של מי שראה עולם ונגע בכולם.
חמישה הדרנים והקהל לא זז ודרש ודרש.
אין הרבה אמנים בארץ שיודעים להחזיק במה. כאלה ששווה לצאת לשלם ולראות הופעה,
אסף אבידן, פורטיס, דקלה, מזי כהן שרה גאז, היהודים, הדג נחש , שלום חנוך ואולי עוד אחד או שניים בודדים.
להקת החימום הייתה מעכו, ניגנה רוק בערבית. טוב..שויין, הביסלה רוק. ..איך לומר זאת בעדינות בלי לפגוע באחינו מהתפוצות,
רוק בערבית זה כמו סרט פורנו באידיש, זה לא מחרמן אבל נורא מצחיק. ללהקה קוראים "חלס" נו.. לפחות את השם הם בחרו בקפידה, מחשבה אחת קדימה אף פעם לא הזיקה.

טיפטיפה.מטפטף לו לאיטו למיטה, הלילה לא נגמר והמלאכה מרובה.

הלילה בעשר בבארבי.
מי שלא קופץ..לא שותה.

טיפי קופץ. באבו אבואה קופץ

באחת עשרה בקפה בשדרה.
בחצות באברקסס בהופעה
בשתיים וחצי או מקסימום שלוש אני במיטה.

טיפטיפה.

מהיום גם הדומה שונה וחפץ מיוחדת כמו כולן ושונה במהות מאיתן.
טיפי מנצל במה זו לשפאגט וקידה וגם התנצלות קלה בפני חפץ וכל בני ביתה.
לא הייתה כוונה להמעיט וגם לא לזלזל אלא לברר את האמת, שהיא כידוע
חמקמקה ומשקרת.ואמת כמו חפץ יש תמיד יותר מאחת .

טיפי נפרד מכם בלטיפה ויוצא לקרוע את העיר בשקיקה.

אין לך מושג כמה את צודקת כשאת מתחנפת

טיפי. שולח מסר

יפתי, לא בחרתי אלא נבחרתי.פה אחד, קול אחד העם הצביע ובת-קול יצאה מהעיר אל הכפר ומשם אל קצות העולם, טיפי טיפונת,טיפטיפה,טיפה שולט אכזר ומרושע.
ולשאלה האם יכול להיות שולט בכפכפים אשיב לך, האם יכול להיות חתול במגפיים.

לגבי המשרה, הנושא קצת מורכב
מובן שכל שש שעות הן יורדות לשש
וכל שעה עגולה הן יורדות לכל קומה חמש (קומת ההנהלה)
ובין שתיים עשרה לאחת יש להן הפסקת צהריים ובמקרה דנן, הן רק על שתיים כי אין ברירה הן בכריעה ואוכלות עם הידייים.
שעת עבודה נחשבת כשעה אקדמית
ובין קומה לקומה יש 15 דקות מנוחה, לסיגריה,קפה ומציצה למרצה.

את חותמת? 😄

* נלקח מתוך "מכתבים לטיפי" הוצאת ילקוט הכזבים. 2010. הפרק "קנאה" מכתב לאהובת הגברים.

מכל הרגשות הקנאה היא הרגש הקשה ביותר. כשאנחנו מקנאים אנחנו מודים בנחיתות שלנו לעומת האחר, יש בו באחר משהו, יש לו משהו שאנו חושקים בו. בכל הרגשות האחרים אנו נזונים ממנגנוני הגנה מתרוצים וצידוקים , בקנאה זה אחד על אחד, אני מול האובססיה שלי אני מול המראה ובמצב החשוף הזה אפילו אני לא יכול לרמות את עצמי..בסה.

טוב, אתם כבר מכירים אותי, אני לא נמנה על הכותבים המוכשרים שמריצים פוסטים בסגנון "כל צבעי הקשת" וגם לצערי אין לי את הידע הנדרש כדי להעשיר את עולמכם בסגנון הבניה הרומי או לתקן לכם שגיאות איות בלטינית (אגב אני מחפש שפחת איות בעברית)
ו\או איך להכין במיה סורית ברוטב חמאה טורקית
אז מה נפלתי לנושא הכבד הזה? במה\במי אני מקנא? מה "אוכל" אותי?

הסנדלים! הכפכפים!..הם מטריפים לי את השכל, משגעים לי את הגוף. גם אני רוצה להגיע למשרד, להכנס לישיבה עם סנדל פתוח או עם כפכף. למה אני צריך לגרוב גרביים ולנעול נעליים שחורות סגורות ומחניקות וכל הזונות מופיעות עם סנדל פתוח או כפכף אלגנטי ותוקעות לי את האצבעות הממוזגות שלהן בעין כבצי חופש טריות בשעה שאצבעותי שלי חנוקות ומזיעות כנקניקיות על רולר בקיוסק מצוקמק באלנבי.

כל קייץ זה משגע אותי ושלא תחשבו שטיפי רק מקטר..דווקא היו לי רעיונוות..אבל הם לא ממש עבדו.
השנה, שנה חמה רותחת במיוחד עליתי על רעיון גדול..הכרזתי על המשרד כ..מיסגד

טיפטיפה..חם השנה והאמת כתובה בפיסקה השניה.