יש רגעים בחיים בהם צריך להביט במראה ולהבין שמשהו כנראה לא עובד.
כול החיים יש מן איתותים שכאלו:
הזמן עובר לי מהר מידי, לא מצליח להספיק, לא מבינים אותי, אני שונה, אני לא מתאים לתקופה הזו...
ולכול האיתותים הללו תמיד מגיבים ע"י היגיון או השכל הישר - תמיד יש תירוצים: בסוף יהיה בסדר, זמני יגיע, ועוד כול מיני סיסמאות שרק באות לדחות ולדחות ולהמשיך לבחור בדרך הנוחה - להאשים, לכעוס, להסתגר ולהתקרבן.
אלברט איינשטיין אמר:
"היגיון פשוט הוא אותה שכבה של דעות קדומות שאנחנו רוכשים לפני שאנחנו בני שש עשרה".
ולי לא היתה שכבה, היה לי ציפוי כמו קיר בטון מזוין של הבור בקריה, עמיד בפני כול מפגע, חסין בפני מרגלים, מוקף באמצעי לחימה והגנה מבחוץ ומאובזר בטכנולוגיות ל"א המתקדמות ביותר שיש.
והייתי שאנן, והייתי על גג העולם, אני בשליטה, כול הקלפים קרובים לחזה, ואף אחד או אחת לא יחדרו. עוצר, מחסומים, חומות והגנות - שום דבר לא יוצא ושום דבר לא נכנס.
אוטיזם.
לפני חצי שנה הבטתי במראה ששיקפה לי מי אני ואיך חייתי ולמה.
והפער בין אז להיום כה גדול, ורק מתעצם.
לפעמים העבר משיג אותי בצורה ספונטאנית - ככה בא במחטפים, להזכיר לי, לתת לי את הבעיטה הזו. "תראה מי היית" הוא אומר לי, והיום אני מוקיר את הבעיטה הזו שמאפשרת לי לראות את הפער, ולא לשכוח.
כשהעבר השיג אותי שלשום אחרי שתי בירות ושני צ'ייסרים של וויסקי לא הוקרתי אותו,
חזרתי לאוטומט - לבונקר.
רציתי לחבק אותך, לומר לך תודה ולהוקיר אותך על המראה.
לא חיבוק דובי חזק, תלותי וכולא, אלא חיבוק מלא חופש -
שבו לכמה רגעים כאילו אני הולך לישון, לא נמצא שם בכלל ורק מכיל את ההבדל העצום שעשית בחיי.
That Much
תודה.
לפני 17 שנים. 10 בדצמבר 2006 בשעה 11:43
