בפעם הראשונה נפלתי חזק ונורא כאב.
הזכרון של הנפילה והכאב נותרו טבועים בי עמוק.
הבטחתי לעצמי שככה אני לעולם לא אפול שוב, לא משנה מה יהיה.
וכך במרוצת השנים נותר רק הפחד הזה.
לא לאבד שליטה, לא לאבד שיווי משקל, ללכת תמיד על בטוח ואיפה שיציב - איפה שלא אפגע.
הספיקה לי פעם אחת.
עם הזמן היו פיתויים, אולי אני אוותר קצת, אשחרר את החבל וארשה לעצמי קצת.
ותמיד קינאתי באלה שהצליחו - שהלכו עד הסוף ולא נפלו קורבן ולא נתנו לפחד לנהל אותם.
ותמיד היה כמעט - כמעט ושחררתי, אבל לא.
חוסר הבטחון, זכרון העבר והפחד לא איפשרו לי.
ידעתי כמה אני מחמיץ - את החופש שלי, את הכיף, את השחרור -
ובכול זאת לא הרשיתי לעצמי ללכת לשם.
לפני זמן מה החלטתי שזהו, אני חייב לעשות שינוי, לא לתת לפחד מחוויות קודמות לנהל אותי.
להבין שכול מה שאהיה בחוויה הבאה - זה מי שאחליט להיות ולא מי שאני חושב שאני בגלל העבר.
וניסיתי לשחרר, להיות חופשי, להתמסר בלי הצורך כול הזמן להיות בשליטה. בהתחלה עוד היו מעידות ולמזלי רק מעידות כי הרי עדיין הייתי זהיר ולא נמהר.
אם הזמן הגיעו נפילות, אבל המשכתי בראש מורם וידעתי שזה רק בגלל הפחד.
כשמפחדים שמשהו יקרה - הוא יקרה !
בכול פעם שכבר כמעט הצלחתי - שוב בא הפחד ושוב עשיתי הכול הפוך, לפי איך שאני חושב שצריך להיות בהתאם לעבר ושוב לא סמכתי על עצמי - לא עצמתי עיניים ולא התמסרתי.
וכמעט שהרמתי ידיים ואמרתי שאני יוצא מכול העסק הזה אבל ידעתי שאצטער על זה ולא אסלח לעצמי לעולם.
אז לקחתי נשימה עמוקה, שחררתי הכול, לא הבטתי אחורה ופשוט נתתי לעצמי לגלוש.
וואו זה עובד, הפחד לא מנהל אותי.
גיליתי שכול פעם שנרתעתי ממשהו עשיתי מיד את הפעולה ההפוכה ממה שהייתי אמור לעשות.
ככול שניסיתי לשמור על שיווי משקל ויציבות רק נפלתי שוב ושוב.
לא הבנתי שאת החוויה הזו שאני חווה אני בכלל לא מכיר - אז על סמך מה אני מנסה לשמור שיווי משקל אם בעצם אני לא יודע מה הם חוקי המשחק כאן.
מדהים כמה לפעמים אני מנסה לפעול על פי חוקים ישנים ומשליך אותם על חוויות חדשות ורק הורס לעצמי.
אחרי פרק זמן קצר שהכול הלך יפה וסוף סוף הצלחתי - פתאום נהייתי מודע לעצמי שוב, הפחד עלה, הנה אני רואה את הנפילה, הנה אני עושה הכול כדי להימנע ממנה למרות שאני לא יודע בכלל איך - וטראח !!!!!!!!!!!!!!!!!!!! התרסקתי !
ועכשיו אני עם רגל חבושה עד הירך, שני נקעים אחד בברך ואחד בקרסול.
ניסיתי להחליק על הקרח.
בפעם הבאה אני פשוט אחליק במקום לנסות.
לפני 17 שנים. 18 בדצמבר 2006 בשעה 14:29