לפני 12 שנים. 19 במרץ 2012 בשעה 11:24
לפעמים אני תוהה לעצמי, ואומרת ,
איך זה שבשנייה הכל משתנה?
למשל .. כשהיית לידי , הייתי המאושרת באדם
וכשהלכת , הרגשתי חסרת כל רגש .
איך היינו פעם , והמיטה הזו הייתה של שנינו
ובבוקר .. הייתי מתעוררת לצידך, מחובקת בזרועותייך ,
בדיוק כפי שנרדמנו לילה לפני כן
וזה שורף אותי מבפנים.
כי אני עדיין נמשכת אליך כמו פרפר לאש
ומתמגנטת ממבטך.
כמו חיבוק ששורף לך, ככה זה ישרוף.
ככה זה יכאב ויבהיר את החושך.
המבט שלו אומר הכל.
"אל תפחדי. אחבק אותך חזק, לא ארפה. ישרוף כמה שישרוף.
אהרוג את כל חיות הטרף בתוכך. חיבוק ארוך כמו שריפת גופה.
עד שתשחירי, תטבעי בדמעות, תתמוססי ותעלי, כמו עוף החול, מהאפר הלח.
ככה זה יהרוג אותך. ככה זה ילד אותך מחדש"
אין לך ממה לפחד. זה רק חיבוק. לא השפלה, לא בגידה.
אל תשאלי למה זה שורף".
ואני עונה "זה שורף כי...ככה.
כי עורי קר וידיך בוערות. כי שדים מתחבאים בך מִפַּחַד האהבה.
לבי מתחיל לפעום בחזקה והצבע חוזר לגופי.
אומרת לעצמי - החיבוק הבא כבר לא ישרוף.
אל דאגה. החיבוק הבא יהיה כמו נשימה בקצב הים.
בין מציאות של הדחקה
לבין תקוות של הצלחה
מתעוררת,
אבל הפעם לא איתך!
אלא איתה,
והפעם היא זו ששורפת אותי
הבדידות!